נדחה ערעור על חומרת העונש בעבירות שמהותן יצירת סיכון לחיי אדם

השופט אל"ם א' הברמן :

הערעור

1.       בפנינו ערעור על חומרת העונש שגזר בית המשפט הצבאי יהודה בתאריך 19 במרץ 2006 על המערער ג'מיל אמין ג'מיל ג'מל (ת.ז 911604148). העונש שהטיל גזר הדין האמור על המערער הוא 12 שנות מאסר לריצוי בפועל (מיום מעצרו), וכן שנתיים מאסר על תנאי והתנאי הוא כי במשך 5 שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור המערער עבירה בה הורשע או עבירה אחרת שמהותה כוונה ליצור סיכון לחיי אדם וכן קנס כספי בסכום של 6,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתם.

גזר הדין

2.       בנמקו את גזר הדין (בתאריך 10 אפריל 2006), פירט בתמצית בית המשפט הנכבד קמא את המעשים שבהם הורשע המערער (הנאשם שם) ואלה דבריו:

"בהכרעת דיננו קבענו, כי הנאשם היה חבר בתנזים פתח; משנת 2003 ועד מעצרו ב-2003; השליך ב-2000 אבנים לעבר כלי רכב ופצע את הנוסעת בו; בספטמבר 2000 הצית רכב במבשרת ציון, השליך בקבוקי תבערה לעבר רכב אחר שחנה ביישוב ויידה אבנים לעבר רכב נוסף; השלכת אבנים ונפצים לעבר רכב הביטחון בהר אדר; הצית יער בקרבת מעלה החמישה, וגרם לשריפת עצים בשטח של כ-20 דונם; השליך אבנים לעבר שני ג'יפים צבאיים בבית סוריק; במאי 2001 הצית רכב במבשרת ציון וגרם לו נזק כבד; באותו חודש הניח יחד עם חבריו בלון גז, מיכל בנזין וצמיגים במבשרת ציון כדי לגרום לנזק רב. כמו כן, הורשע בשותפות לירי שירה אחד מחבריו לעבר בתי היישוב, בעת שנמלטו ממנו לאחר הנחת מטען החבלה; הנחת מטען חבלה נוסף במאי 2001, מטען שהורכב מבלון גז וצמיג והונח ליד מכונית. בלון הגז התפוצץ וגרם למכונית נזק כבד; כמו כן, הורשע הנאשם בכך שמשנת 2000 ועד מעצרו נכנס לישראל ללא היתר כדין, מספר רב של פעמים."

(עמוד 1 שורה 25 ואילך לנימוקי גזר הדין).

3.       עוה"ד נאילה עטייה, שטענה בפנינו את הערעור, ביקשה להבליט כי ביחס למעשי העבירה של שותפיו, זכה המערער ליחס מחמיר, יתר על המידה, מצידו של בית המשפט קמא. היא הזמינה את בית המשפט לעיין בתיקי השותפים וטענה כי המערער השתייך לחוליה שנהגה להצית שריפות ביערות ירושלים, המערער נותר חופשי לאחר שנעצרו חבריו לחוליה ובמשך כ-3 שנים שבהם נמשכה האינתיפאדה לא נעצר המערער כי שב לחייו הרגילים וכך בשל רצונו ובחירתו. עוד טענה הפרקליטה כי המערער, לא היה היוזם של הפעילות שתוארה בגזר הדין, לא תכנן כל מעשה, "הוא היה ה"זנב" של כל החוליה" - אמרה, ותפקידו היה שולי, לא דומיננטי בין אם פעל כמתריע ובין בתפקיד שולי אחר.

4.       סרן לימור בן-חמו, בשם התובע הצבאי, טענה בפנינו כי לא מדובר במי שהיה רק המתריע או מי שנגרר אחרי חבריו. היא הפנתה לפרט האישום ה-19 שם הורשע המערער - הוא עצמו - בהנחה של מטען חבלה. פעילותו של המערער ביחד עם חבריו לחוליה הייתה כגוף אחד, כצוות, וחלוקת התפקידים הייתה מקרית לחלוטין. המשיבה טענה עוד כי בית המשפט הנכבד קמא התחשב בכל הנסיבות הרלוונטיות להקלה ועונשו של המערער אינו כבד יותר ממה שנגזר על שותפיו. בסיום הדברים אמרה כי לדעתה אין טעות בגזר הדין וראוי לכן להותיר את גזר דינו של המערער על כנו.

אחידות הענישה

5.       בטרם נבחן את מעשיהם ואת העונש שהוטל על חבריה האחרים של החוליה נבקש להזכיר כי העיקרון של אחידות הענישה איננו אמת - מידה מדויקת ובת מדידה המזכה או מחייבת נאשם שהורשע. אכן, בית המשפט מבקש לגזור עונשים על בסיס של שוויון, זוהי נקודת המוצא ומתוכה עולה מגמה של אחידות בענישה, אולם השוויון, איננו אריתמטי ואין בו דיוק מוחלט. מתוך שבימ"ש מתייחס לנאשמים באורח שווה, סבור הוא, שמי שעשו אותם מעשים, ועומדות להם טענות הגנה דומות -  גזר דינם יהיה דומה. אלא, שכל מקרה ומקרה נשקל לגופו ולכל שופט השקפה משפטית משלו והדיוק המוחלט איננו אפשרי וייתכן שאף איננו רצוי.

עונשם של חברי החוליה האחרים

6.       מתוך הדברים האלה נבחן את מעשיהם של שני חברי החוליה עליהם הצביעה ב"כ המערער והעונש שנגזר עליהם.

החברים האחרים בחוליה שאליהם הפנתה אותנו ב"כ המערער הם שניים: חאלד נאזמי טאהר בדוואן (להלן חאלד) ווליד וחיד מחמוד בדוואן (להלן וליד).

השותף חאלד

7.       חאלד הורשע במסגרת הסדר טיעון (ראה תיק מספר 42750/01 ישיבת יום 30 במרץ 2003). הוגש נגדו כתב אישום מתוקן, שבו הודה ומכוח ההודאה הורשע במעשי העבירה האלה: סחר בציוד מלחמתי (שלוש עבירות), חברות בהתאחדות בלתי מותרת, יידוי אבנים לעבר אדם ורכוש (שתי עבירות) יידוי אבנים לעבר כלי תחבורה נוסעים (שלוש עבירות), קשירת קשר לעבור עבירה שדינה מעל שלוש שנות מאסר (שתי עבירות), פגיעה בביטחון האזור, הצתת רכב (ארבע עבירות), יידוי חפץ נפיץ, הנחת פצצה (ארבע עבירות), ייצור כלי ירייה, ירי לעבר אדם (ארבע עבירות), הסתה, קשירת קשר לסחר בציוד מלחמתי והפרה של הוראות ההכרזה הדבר סגירת שטח.

8.       בית המשפט שגזר את עונשו של חאלד הבליט כי הוא ירה בנשק מאולתר בשתי הזדמנויות לעבר אזרחים וחיילים ובשלוש הזדמנויות הניח פצצות בישובים ישראלים.

9.       במשפט שם ציינו הצדדים, כי בפני התביעה עמדו קשיים ראייתיים ואלה הביאו לכריתת הסדר הטיעון. ביהמ"ש התלבט ושקל שלא לקבל את הסדר הטיעון ולהשית על הנאשם עונש חמור מזה שהציע ההסדר (ראה גזר הדין עמוד 2 שורה 33 ואילך). בסופו של דבר - כך אמר ביהמ"ש:

"די כי נאמר שכפסע היה כי נחליט להחמיר עם הנאשם (חאלד - הערת הח"מ) מעבר למסוכם בין הצדדים. משהציגו הצדדים האמונים כל אחד על אינטרס אחר בהליך השיפוטי, הסדר טיעון המשקלל את כלל השיקולים... ולאור ההלכה המושרשת לפיה, למעט חריגים ייטה ביהמ"ש לאשר את הסדרי הטיעון המובאים בפניו, החלטנו לכבד את ההסדר. יש לזכור כי הסדר זה נומק בקשיים ראייתיים אשר עמדו בדרכה של התביעה הצבאית."