כנגד המבקשת הוגש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בפתח-תקווה כתב אישום (עמק 245/00), המייחס לה עבירה של ביצוע עבודות טעונות היתר בסטיה מהיתר או מתכנית לפי סעיף 145(א) לחוק, עבירה לפי סעיפים 203(א), 204, 204(ב), 208(א) ו- 253 לחוק.
לפי הנטען בכתב האישום, המבקשת, כשותפה פעילה בנאשמת 1, גשמי ברכה ה.ש.י.ג. (1995), שותפות כללית, יחד עם הנאשמים האחרים, קיבלה ביום 8.5.97 היתר בניה להקמת בניין חדש למגורים בן 4 קומות, ברחוב טרומפלדור 72 בפתח-תקווה, במקרקעין הידועים כגוש 6712 חלקה 154. בהתאם לתנאי מס' 5 להיתר "בעל ההיתר לא יגור בבניין, לא ישתמש בו בדרך אחרת, ולא ירשה לאחר לגור או להשתמש בו עד לקבלת תעודת גמר". למרות האמור בהיתר, נטען בכתב האישום, כי ביום 15.4.99 אוכלס הבניין וזאת מבלי שנתקבלה תעודת גמר. משכך, מהווה אכלוס הבניין ללא תעודת גמר, סטייה מההיתר.
בבית-המשפט לעניינים מקומיים נטענו, תחילה טענות מקדמיות, שעיקרן העדר סמכות הוועדה המקומית לכלול בהיתר תנאי, שעניינו איסור אכלוס הבניין לפני קבלת תעודת גמר. לאחר בחינת הטענות, הורה בית-המשפט לעניינים מקומיים, ביום 15.5.01, על ביטול כתב האישום.
על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עפ"א 80190/01).
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שטופמן) קיבל, ביום 23.10.01, את הערעור והדיון הוחזר לבית-המשפט לעניינים מקומיים. בפסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, כי "טעותו היסודית של בית המשפט קמא נובעת מכך, שלא הבחין בין אכלוס בניגוד לתנאי ההיתר, שהיא עבירה של ביצוע עבודות בניה בסטיה מהיתר, לבין אי קבלת תעודת גמר, עבירה על תקנה 21(ב2) לתקנות" [תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (להלן: התקנות]. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי הוועדה המקומית לתכנון ובניה הייתה מוסמכת להתנות בהיתר הבניה את התנאי של איסור אכלוס ללא תעודת גמר, בהתאם להוראות תקנה 21, שהיו בתוקף במועד הוצאת ההיתר.
על החלטת בית-המשפט המחוזי הגישה המבקשת לבית-משפט זה בקשת רשות ערעור (רע"פ 9608/01), אולם בקשת רשות הערעור נדחתה. כך קבע השופט א' ריבלין:
"משטרם נתברר, וממילא טרם הוכרע, עניינם של המבקשים - לגופו - בערכאה הראשונה, אין מקום לדון בטענותיהם בפני בית משפט זה. לאחר שימוצו ההליכים בבית משפט השלום, ואם יהיה צורך גם בבית המשפט המחוזי - יהיו רשאים המבקשים - שוב, אם יהיה צורך - לפנות לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור...".
בית-המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את המבקשת, ביום 2.8.04, בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום בקובעו, כי אין מחלוקת שהבניין אוכלס בחלקו במועד בו לא הייתה תעודת גמר לבניין וגזר עליה את העונשים הבאים: קנס בסך 40,000 ש"ח; צו המחייב את המבקשת להוציא תעודת גמר לבניין נשוא כתב האישום עד ליום 30.7.05. צו זה ירשם בלשכת המקרקעין על זכויותיה הבלתי רשומות של המבקשת בחלקה 153 גוש 6712; וחתימה על התחייבות להימנע מעבירה על חוק התכנון והבניה על סכום של 30,000 ש"ח לתקופה של שנתיים, החל מיום 1.8.05.
על פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71656/04).
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ור' בן יוסף) דחה את הערעור הן ביחס להרשעה - מן הטעמים שפורט בפסק-הדין בע"פ 71509/04 - והן ביחס לעונש.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שבה המבקשת על טענותיה כפי שהעלתה בפני בית-המשפט המחוזי. לטענתה, סעיף 5 להיתר הבנייה שניתן לה, המתנה אכלוס הבניין בקבלת תעודת גמר, מהווה חריגה מסמכות הוועדה המקומית לתכנון ובניה ומשכך הינו חסר תוקף. כמו-כן, טוען בא-כוח המבקשת, כי העבירה המיוחסת למבקשת מעוגנת בתקנה 21(ב2) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, אשר לא נזכרה בכתב האישום, ומדובר בתקנה שהותקנה שלא כדין והיא נעדרת תוקף חוקי. עוד טוען בא-כוח המבקשת, כי המבקשת איננה בעלת ההיתר נשוא כתב האישום ולא ניתן להרשיעה ללא שהורשעה תחילה הנאשמת 1, גשמי ברכה ה.ש.י.ג. (1995) (להלן: התאגיד). בהקשר זה נטען, כי המבקשת שותפה בתאגיד ולא ניתן להרשיעה ללא הרשעת התאגיד עצמו, בו היא שותפה. לבסוף טוען בא-כוח המבקשת, כי גזר-הדין נוטה לחומרא, למרות נסיבות מקלות העומדות לזכות המבקשת ולמרות בקשתה המיוחדת להתחשבות מטעמי צדק ומחסור חריף בכסף.
מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין במקרה זה עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, שכן בעניינה של המבקשת לא נפסקה הלכה חדשה והוא אינו מעורר סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. כמו-כן, טוענת באת-כוח המשיבה, כי במועד הוצאת היתר הבניה למבקשת, ביום 8.5.97, לא ניתן היה לעשות שימוש בבניין לפני קבלת תעודת גמר. כל שעשתה הוועדה המקומית הוא הכללת תנאי כזה, שהוא חלק מהדין הנוהג, בתנאי ההיתר. בפעולה זו של הוועדה המקומית לא נפל כל פגם. הכללת התנאי, שהופיע באותה עת בתקנות, שיקפה את הדין הקיים באותה עת וביטאה את השקפת המחוקק באשר לתנאים המוקדמים המחייבים לפני אכלוס הבניין. עוד מוסיפה וטוענת באת-כוח המשיבה, כי עד עצם היום הזה לא ניתנה תעודת גמר לבניין. לבסוף טוענת באת-כוח המשיבה, כי גזר-הדין אינו חורג לחומרה מרמת הענישה הראויה ולכן אינו מבסס עילה להתערבות בית-משפט זה.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
כיום, קובעת תקנה 21 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (להלן: התקנות), כי בעל ההיתר יגיש בקשה לקבלת תעודת גמר לא יאוחר משנה ממועד קבלת אישור לפי סעיף 157א(ה), (ה1) או (ה2) לחוק (להלן: אישור לחיבור חשמל, טלפון ומים). כיום, התקנה, שתוקנה כדי להקל עם הקבלנים, מאפשרת לאכלס בניין לאחר קבלת אישור לחיבור חשמל, טלפון ומים, אולם מעמידה את בעל ההיתר על הצורך לקבל תעודת גמר בתוך שנה ממועד קבלת האישור. תעודת הגמר מעידה על כך, שכל הבנייה בוצעה בהתאם להיתר. בעל היתר שאינו עומד בלוח הזמנים שקבעה התקנה עובר עבירה פלילית.
במקרה שלפנינו, במועד הוצאת היתר הבניה למבקשת, ביום 8.5.97, בהתאם למצב המשפטי שנהג, לא ניתן היה לעשות שימוש בבניין לפני קבלת תעודת הגמר. הוועדה המקומית הכלילה תנאי זה בסעיף 5 לתנאי ההיתר שניתן למבקשת, הקובע:
"בעל ההיתר לא יגור בבניין, לא ישתמש בו בדרך אחרת ולא ירשה לאחר לגור או להשתמש בו עד לקבלת תעודת גמר".
כפי שטוענת באת-כוח המשיבה, כאמור, הכללת התנאי, שהופיע באותה העת בתקנות, שיקפה את הדין הקיים באותה עת וביטאה את השקפת המחוקק באשר לתנאים המוקדמים המחייבים לפני אכלוס הבניין. יש לזכור, כי תקנה 16 לתקנות, הקובעת את סמכותה של הוועדה המקומית להתנות תנאים בהיתר, קובעת, כי "ועדה מקומית רשאית לתת היתר... וכן להתנות בו תנאים, ובין השאר בעניינים אלה...". לפיכך, טענה המבקשת, לפיה הוועדה המקומית חרגה מסמכותה, דינה להידחות.
בא-כוח המבקשת טוען, כאמור, כי המבקשת איננה בעלת ההיתר נשוא כתב האישום, ולא ניתן להרשיעה ללא שהורשעה תחילה הנאשמת 1, גשמי ברכה ה.ש.י.ג. (1995) (להלן: התאגיד). טענותיה אלה של המבקשת הועלו גם בבקשת רשות הערעור ברע"פ 3334/06.
דין הטענות בעניין זה להידחות.