א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים שנלר, ד"ר ורדי ואורנשטיין) מיום 11.6.08 בתיק ע"מ 1108/06, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט שוחט) מיום 7.2.06 בתיק ת"ע 2661/02.
רקע
ב. המנוח פלוני הורה בצוואתו להקים נאמנות לטובת בנו (הוא המבקש) לתקופת זמן מוגבלת שבסופה יועבר חלקו בעזבון לרשותו. המנוח נימק את החלטתו באהבתו ודאגתו לבנו, שכלשונו "טרם מצא שלוה ונקלע למצבים המסכנים את עתידו הכלכלי", ומטרת הנאמנות - "לשמור על הרכוש שיגיע אליו לאחר פטירתי ולהבטיח יציבות למשך תקופה של 15 שנה" (סעיף 9 לצוואה). הנאמן שמונה בצוואה - עורך דין, אחד מהרכב של שלושה, והוא הפעיל שבהם ואשר נקבעו לו סמכויות רחבות וכן שכר סביר באישור בת המנוח, אחת מזוכות הצוואה - נטל חלק בעריכתה; האם דינו כדין זוכה שמעורבותו בעריכת הצוואה פוסלת את ההוראות לטובתו (לפי סעיף 35 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965)?
ג. בית המשפט לענייני משפחה השיב על השאלה שלא בחיוב (עמ' 15-13). נקבע, כי את הוראת סעיף 35 לחוק הירושה יש לפרש בצמצום (בין היתר לאור 631/69 ישיבת מדרש פורת יוסף נ' חומי, פ"ד כ"ד(2) 105) והוטעם, כי אמנם נאמן יכול להירשם כבעלים של נכסי הנאמנות, אך אין מדובר בירושה "אלא במילוי תפקיד בלבד" - לפיכך אין הנאמן בחינת זוכה אלא מעין "יורש פונקציונלי", שבמקרה של פיטורין או בתום תקופת הנאמנות לא נותר בידו מאום מן הירושה.
ד. בית המשפט המחוזי (חוות הדעת העיקרית נכתבה על ידי השופט ד"ר ורדי) אישר קביעה זו. הוזכרה הפסיקה לפיה, על אף קבלת שכר טרחה מנהל עזבון לא בא בגדי זוכה (ע"א 576/78 לשצינסקי נ' סולוביצ'יק, פ"ד לה(1) 686; בע"מ 3671/06 פלונים נ' פלונים (לא פורסם)), ונקבע כי דין דומה יש להחיל על נאמן. הוזכר, כי סמכויות הנאמן מוגבלות לפי דין ועוד יש בנמצא הבחנות משפטיות נוספות בינו לבין יורש; כן נדונו הוראות ספציפיות בצוואה נשוא ההליך המגבילות את חופש הפעולה של הנאמן. הוזכרה גם פסיקה הנוקטת בדרך זו (ע"ז (תל-אביב-יפו) 5224/98 חוף נ' עו"ד רפאל לויט (לא פורסם)).
הטענות בבקשה
ה. כלפי פסיקה זו הוגשה הבקשה הנוכחית וביסודה הטענה, כי למעשה נהנה הנאמן מההוראה בצוואה למנותו, ולפיכך יש לראות בו זוכה כמשמעו בסעיף 35 לחוק הירושה. בין היתר נאמר, כי חופש הפעולה המסור לנאמן רחב מזה הניתן למנהל עזבון, וכי בניגוד לאחרון רוכש הנאמן בעלותבנכסי הנאמנות. כך בכלל, וכך בנסיבות הצוואה הספציפית, המקנה לנאמן שיקול דעת רחב. הוצגו מקורות מן המשפט המשוה, התומכים כנטען בגישה לפיה יש לראות בנאמן זוכה (ועל כך בהמשך), וכן פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה שהלך בדרך זו (עז' (תל-אביב-יפו) 9947/01 ד"ר ד. ר. נ' מ. ר. (לא פורסם)).
דיון
ו. לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. דומני כי פסיקת בתי המשפט קמא נכונה לגופה ועולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה בעניינים קרובים בעבר. לדידי, אין בעובדה שאדם משמש נאמן לפי צוואה כדי להביאו בגדרי זוכה כמשמעות המונח בסעיף 35. אין משמעות קביעה זו כי נאמן לעולם לא יבוא בגדרי זוכה, שאלה זו תלוית נסיבות (כפי שציין גם בית המשפט המחוזי בפסקה 24 לפסק דינו, וכפי שעולה מעניין ד"ר ד.ר. הנזכר) - וביחס אליה לא מצאתי מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). מעבר לצורך ייאמר, כי גם בעניין זה דומה שיפה הכרעת בתי המשפט קמא לגופה.
סעיף 35 לחוק הירושה
ז. סעיף 35 לחוק הירושה קובע:
"35. צוואה לטובת עדים וכו'
הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה -בטלה".
"מטרת סעיף 35 היא להרחיק חשד של רמיה או השפעה לא הוגנת על המצווה מצד אלה המשתתפים בעריכת הצוואה" (ע"א 707/76 צארום נ' גורן, פ"ד לב(3) 548, 552 - הנשיא זוסמן). בניגוד לסעיף 30 לחוק ("הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה") המקנה שיקול דעת מהותי לבית המשפט, כאן מדובר בסעיף נוקשה המחייב פסילה בכל מקרה שמי מן המנויים בו נוטלים חלק בעריכת הצוואה - בין אם השפיע על תוכנה ובין אם לאו:
"המטרה החקיקתית העומדת מאחורי הוראה זו דומה למטרה החקיקתית העומדת מאחורי סעיף 30 לחוק... עם זאת, הטכניקה החקיקתית שבה נקט המחוקק בסעיף 30 לחוק הירושה שונה מזו שבה הוא נקט בסעיף 35 לחוק הירושה. סעיף 30 לחוק הירושה דן בהשפעה הבלתי ראויה עצמה...
שונה גישתו של סעיף 35 לחוק הירושה. אין הוא דן בהשפעה הבלתי הוגנת עצמה, ואין הוא דורש את הוכחתה. אם תרצה, הוא מניח ללא כל אפשרות של ערעור, כי היתה השפעה בלתי הוגנת. על כן, אפילו הוכח הלכה למעשה כי השפעה בלתי הוגנת אינה קיימת, אין בכך ולא כלום..." (ע"א 433/77 הררי נ' הררי, פ"ד לד(1) 776, 779 - השופט, כתארו אז, ברק).
ח. "תוצאה זו קשה היא, שכן היא שוללת כל שיקול-דעת ליתן תוקף לצוואה, מקום שהנסיבות מעידות על כך כי אף שהנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה, הוא לא השפיע השפעה שלא כדין על המצווה" (ע"א 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101, 109 - השופט, כתארו אז, ברק; ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה, פ"ד מ(3) 105; ע"א 389/85 מרכוס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(1) 505). סעיף 35 אפוא, "הוא אחד הסעיפים הנוקשים והקשים שבחוק הירושה. אין גם תבלין לתוצאותיו" (ש' שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה - 1965 (כרך ראשון, תשנ"ב) 307).
פרשנות מצמצמת
ט. מתוך הכרה בנוקשות הסעיף, ומתוך הבנה שחרף קביעה שאנשים מסוימים לא יבואו בגדריו "עדיין הדרך פתוחה להוכיח בבית-המשפט כי היה מעשה רמיה או השפעה בלתי-הוגנת מצד אותם אנשים על המצווה" (ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2) 373, 378 - השופט קיסטר) - נובעת "גישתו של בית-משפט זה, אשר בשורה ארוכה של פסקי-דין קבע, כי אין לתת להוראת סעיף 35 פירוש מרחיב, ויש אף לפרשו על דרך הצמצום" (עניין הררי, 779; ע"א 529/69 רוזנהויזר נ. כהן, פ"ד כ"ד(2) 93; ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3) 837; עניין פורת יוסף, 107; ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1). כלשונו של פרופ' שילה, "לא היה מנוס מלתת לסעיף פירוש מצומצם ככל האפשר" (עמ' 308).