1.בפניי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, על רקע כתב אישום המייחס לו, יחד עם אחרים, ביצוע עבירות של קשירת קשר לפשע – עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), עבירות בנשק – מספר עבירות לפי סעיף 144ב2 לחוק, ניסיון רצח – מספר עבירות לפי סעיף 305 לחוק, שימוש ברכב לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה.
2.כתב האישום המתוקן כולל שני אישומים, אולם למשיב מיוחס האישום הראשון בלבד.
תמצית כתב האישום-
בחלק הכללי לכתב האישום המתוקן, מתואר סכסוך שהתגלע עובר לחודש אוקטובר 2014, בין דויד קריחלי (להלן: "דטו"), לבין יוסי אדרי (להלן: "אדרי").
נטען, כי במסגרת הסכסוך ועל רקע אינטרסים משותפים, חברו אדרי ואנשיו, ביניהם עד המדינה - ע.ז. (להלן: "עד המדינה") ושניר וואזנה, "לקואליציה" יחד עם שלום דומרני, שלומי באסה, אבי ווטורי, עמוס לביא ואנשיו. זאת, על מנת לפגוע באנשים הקשורים לדטו וביניהם מנשה מאור, יוסי קריחלי- אחיו של דטו (להלן: "יוסי קריחלי") , אדם דאפס (להלן: "דאפס"), וכן בבני שלמה ואנשיו, המסוכסכים מזה מספר שנים עם שלום דומרני ואנשיו.
עוד נטען, כי כחלק מן "הקואליציה" שנוצרה, החל מחודש אוקטובר 2014 ועד לחודש דצמבר 2014 ובין החודשים יוני 2015-אוקטובר 2015, אירעו מספר אירועים פליליים, ביניהם: פיצוץ רכבו של מנשה מאור, שגרם למותו ולפציעתם של יוסי קריחלי (אחיו של דטו) ודודי בוטרשווילי; נתפסו על ידי משטרת ישראל אקדח ומטען חבלה שהיו מיועדים לשמש בסכסוכים הנ"ל; התפוצץ רכב בו שהו רועי עזורי ועופר טוביאנה וכתוצאה מכך נפצע האחרון קשה; שלום שלמה נורה ונרצח. עוד נטען, כי בתאריך 14.7.15 פנה עד המדינה ליחידה המרכזית (ימ"ר) של מרחב לכיש אשר הפעילה אותו כסוכן וסיכלה באמצעותו, מספר לא מבוטל של אירועים פליליים, שהיו אמורים להתרחש במסגרת הסכסוכים והקואליציה.
עניינו של האישום הראשון המיוחס למשיב שבפניי, ניסיונות רצח של דאפס.
על פי הנטען, המשיב קשר לכאורה קשר עם המשיבים 1 ו- 2 ועד המדינה (להלן: "הקושרים") לרצוח את דאפס, עמו הם מסוכסכים. נטען, כי במסגרת הקשר, ביצעו הקושרים מספר פעולות הכנה לצורך מימוש הקשר, בין היתר, שכירת דירת מסתור לעד המדינה, השגת רכב מילוט, נטילת לוחיות זיהוי גנובות ועוד. עוד נטען, כי בתאריך 30/6/15 בהנחיית שלום דומרני, המשיבים 2 ו- 3 נסעו לקריית מלאכי וקיבלו לידיהם אקדח מסוג "גלוק" (להלן: "אקדח מס' 2"), מאחר בשם בינו פינטו. את האקדח מסרו לידי המשיב 1 וזה העבירו לעד המדינה. עוד נטען, כי בתחילת חודש יולי 2015, הכינו עד המדינה והמשיבים את ביצוע הרצח של דאפס. ובהמשך פעלו להוצאת התוכנית הפלילית בכך שהמשיב יחד עם המשיב 2 ערכו תצפיות לעבר ביתו של דאפס באשדוד בשעות הערב והלילה, בעוד שהמשיב 1 ועד המדינה נמצאו בסמוך בתוך רכבו של המשיב 1, כאשר ברשותם אקדח מס' 2, והם ממתינים להודעה מצד המשיבים 2 ו- 3 כי דאפס נמצא מחוץ לביתו, ועליהם לבוא ולרצוח אותו באמצעות אקדח 2. עוד נטען, כי בתאריך 10/7/15 לערך, התגלע סכסוך בין המשיבים 1, 2 ועד המדינה לבין המשיב 3 על רקע העובדה כי המשיב 3 לא ביצע את תפקידו בתצפית בצורה מיטבית. עקב כך, ועקב סכסוך כספי אחר שהתגלע בין המשיב 2 למשיב 3, החליטו המשיבים 1 ו- 2 להוציא את המשיב 3 מהחבורה שמבצעת את ניסיון הרצח, ולא לאפשר לו לקחת חלק בהמשך ניסיון הרצח.
טיעוני באי כוח הצדדים
3.בא כוח המשיב לא חלק על המסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום ואף הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירת הנשק. טענתו עניינה במישור המשפטי – האם יש במעשיו לכאורה של המשיב, כעולה מחומר החקירה, כדי לגבש עבירה של ניסיון לרצח.
טיעונו של הסנגור נחלק לשני ראשים עיקריים: האחד – נטען, כי חלקו לכאורה של המשיב הסתכם, לכל היותר, ברמת התכנון וההכנה, ואין הוא מגבש עבירה של ניסיון רצח. נטען, כי בעוד שקשירת הקשר בין המשיבים 1, 2, עד המדינה והאחרים, לביצוע ניסיון הרצח של דאפס החלה כבר בתאריך 10.6.15 (שכירת דירת מסתור לעד המדינה, השגת רכב מילוט, ציוד עד המדינה באקדח מס' 1), רק בתאריך 30.6.15, המשיב הצטרף לכאורה לקשר, עת העביר לכאורה את אקדח מס' 2 יחד עם המשיב 2, מאחר בשם בינו פינטו, לידיו של המשיב 1. לטענת הסנגור, מעשיו של המשיב החלו והסתכמו בכך.
עוד נטען, כי גם לגרסת עד המדינה (בעדותו מיום 11/8/15), רק לאחר קבלת אקדח מס' 2 כאמור, הם עברו משלב "המודיעין" לביצוע פעולות הכנה. קרי, התכנון של ניסיון הרצח מתגבש ויוצא לפועל רק לאחר שהמשיב "הוצא" על ידם מהקשר. נטען, כי דבריו של עד המדינה ביחס לפעולות שבוצעו מתייחסים לתאריכים 9/7/15-10/7/15 (המשיבים 1 ו-2 מסתובבים בעיר אשדוד ומחפשים את דאפס, נערכות תצפיות לעבר ביתו של דאפס, המשיב 1 מספק לוחיות זיהוי גנובות וכפפות). עוד לעניין זה הפנה הסנגור למ.ט. 960/15, שם נשמע עד המדינה אומר שהמשיב 3 "לא איתם", וכי הוא מתחמק ובורח כל הזמן, הוא "לא רציני" ועל כן "הוצא" מהקשר על ידי המשיבים 1, 2 ועד המדינה.
השני- נטען, כי חרף אותן פעולות הכנה לכאורה, לא בוצעה כל פעולת ניסיון גלויה, למשל ירי באמצעות האקדח, כך שעבירת ניסיון הרצח אינה משתכללת. עוד נטען, כי בין התאריכים הנקובים בכתב האישום - 2/7/15-5/7/15, אדם דאפס – מושא ניסיון הרצח, כלל לא היה בארץ.
4.בא כוח המבקשת מנגד, טען כי מעשיו של המשיב, כעולה מחומר החקירה, מגבשים עבירה של ניסיון רצח. נטען, כי לצד אותן פעולות תכנון והכנה, כעולה מהודעת עד המדינה מיום 11/8/15, הרי שהמשיב לקח חלק בתצפיות שנערכו לעבר ביתו של דאפס, בעוד עד המדינה והמשיב 1 נמצאים בקרבת מקום כשבאמתחתם האקדח. מכאן, שהחל לכאורה שלב הביצוע. נטען, כי העובדה שהמשיב לא ביצע את חלקו בתצפית "בצורה טובה" מאחר ושיחק בטלפון הנייד שלו (בגינה המשיבים 1 ו- 2 "מוציאים" אותו מהקשר), אין בה כדי להשפיע על הכוונה שלו לביצוע המעשה. עוד הפנה בא כוח המבקשת למ.ט. 1146/15 מיום 20.9.15 דקה 18:36 (המשיב נשמע אומר לעד המדינה שהוא והמשיב 2 "סגרו כתובת" ויום אחד היה לו "סיטואציה" מול בחורה והוא ביקש מסטיב שיבוא להחליף אותו). נטען, כי בשיחה זו המשיב למעשה מבקש מהמשיב 2 שיבוא להחליף אותו בתצפית.
עוד נטען, כי לצד עדות עד המדינה, יש באמרתו של המשיב עצמו, במ.ט. 1146/15 מיום 20.9.15, כדי לגבש את הסיוע הדרוש (במהלך שיחה מוקלטת זו עם עד המדינה, המשיב נשמע מספר על הבאת האקדח מבינו פינטו ומסירתו למשיב 1. עוד מספר על פגישה עם שלום דומרני, במהלכה שלום אמר לו: "...את סטיב אני לא מכיר, אני מכיר אותך, אני הבאתי הכל, הבאתי כסף, גם לעוזי בשביל כולם שיהיה לכם את האוטו, נתתי הכל כל מה שאתה צריך..."). עוד נטען, כי אותם אמצעים ששלום דומרני סיפק להם לכאורה, על פי דבריו של המשיב עצמו, נועדו לצורך ביצוע הרצח של דאפס.
בא כוח המבקשת טען עוד, כי גם מהשיחה המוקלטת בין עד המדינה לבין המשיב 1 מיום 4/8/15 (מ.ט. 960/15), ניתן ללמוד על חלקו של המשיב כמתואר בכתב האישום.
אשר לעילת המעצר נטען, כי המעשים המיוחסים למשיב ונסיבות ביצועם לכאורה, מקימים כנגדו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים וכן מכוח סעיף 21(א)(1)(א).
עוד נטען, כי מסוכנותו של המשיב מתעצמת נוכח עברו הפלילי, הכולל הרשעות בעבירות אלימות, רכוש, שוד. בא כוח המבקשת עתר להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.
המסגרת הנורמטיבית
5. הלכה היא כי בשלב בחינת בקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. "ראיות לכאורה" בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות, מבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראה בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל; בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל). בשלב מקדמי זה, אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (ראה: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל).
עוד נקבע, כי השאלות המשפטיות העולות לעניין דיות הראיות לצורך קיום יסודותיהן של העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום – מקומן בתיק העיקרי (ראה בש"פ 851/13 מ"י נ' יוסי קיון).