מ' נ' מדינת ישראל

רקע ועובדות:

1.לפני תביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע עקב מעורבותו בתאונת עבודה שארעה ביום 22.2.07 .

התובע, יליד 10.10.43, הועסק בזמן הרלוונטי לתאונה אצל הנתבעת, כאזרח עובד צה"ל. התובע עבד במפעל ליצור חלקי טנקים, מרכז שיקום ואחזקה 700 (להלן:- "מש"א") בתל השומר, בעבודות מסגרות, צביעה, ריתוך, השחזה, שריפה וכד'.

במועד התאונה, כנטען, התובע עמד על סולם ועבד בעבודת ריתוך של כנף או טובה של טנק מרכבה סימן 4, כשלפתע פגע בראשו קנה של טנק שעמד סמוך לטנק עליו עבד התובע, שבוצע בו צידוד לקנה (להלן:- "אירוע התאונה""). כתוצאה מכך סובל התובע מכאבים בראשו וסבל מסחרחורות וכן סבל מכאבים בצווארו.

מייד בסמוך לאירוע התאונה, התובע פנה לקבלת טיפול רפואי במרפאת מש"א.

בהמשך טופל התובע במרפאת קופת החולים ושהה בחופשת מחלה.

2.הנתבעת ערכה תחקיר לאחר האירוע. התחקיר נערך על ידי מר אריה שמילוביץ, אשר במועד האירוע שימש ב"מ טנקים. מהתחקיר עולה, כי במועד האירוע, בטנק הסמוך לטנק עליו עבד התובע, בוצע צידוד ידני על ידי מר שמעון טזזו. מר טזזו התריע טרם פעולת הצידוד, כי הוא מבצע פעולת צידוד, אך בפועל מחוץ לטנק לא עמד מכוון, לצורך השגחה בעת הפעולה.

3.לטענת התובע, התאונה נגרמה עקב רשלנות הנתבעת והפרתה חובות חקוקות, בין היתר, בכך שבמועד האירוע בוצע הצידוד בטנק הפוגע ללא מכוון מחוץ לצריח, אשר תפקידו לפקח ולהתריע על סכנות בזמן הצידוד בניגוד להוראות הבטיחותיות המחייבות.

התביעה הוגשה תחילה בבית משפט בירושלים ונמחקה מחוסר מעש.

הנתבעת כופרת בהתרחשות אירוע התאונה, לטענתה התובע לא נפגע בזמן אירוע התאונה ואם נפגע, פגיעתו היא מינורית, לא גרמה לתובע לנזק ובכל מקרה, גם אם נגרם נזק, תביעת התובע נבלעת בתגמולים אותם קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי (להלן:- "המל"ל"), בגין אירוע התאונה.

הנכות הרפואית:

4בתמיכה לטענותיו באשר לנכותו הרפואית, כתוצאה מאירוע התאונה, הגיש התובע חוות דעת של פרופ' דן עטר, מומחה לאורתופדיה, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 15% לצמיתות לפי סעיף 37 (5) א-ב לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן:- "התקנות").

היות והתובע לא חזר לעבוד כמסגר וכרתך, לא הוסיף לעבוד שעות נוספות ואף בשעות העבודה הרגילות החל להיות מועסק בעבודות קלות יותר, המומחה קבע כי לתובע גם נכות תפקודית כך שסך שיעור נכותו הרפואית והתפקודית, לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות- 19%.

התאונה הוכרה על- ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. הוועדה הרפואית לקביעת נכות לנפגעי עבודה מטעם המל"ל קבעה כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10%. המל"ל הפעיל תקנה 15 לתקנות בשליש. סה"כ הועמדה נכותו בשיעור של 13.3%.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר קרסין אלישע, מומחה בתחום האורתופדיה, שקבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10% בגין החמרה בהגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי, לפי סעיף 37 (5) (א) לתקנות. המומחה קבע כי אין להפעיל את תקנה 15 היות והתובע לא עזב את מקום עבדותו.

ביום 31.8.14 הוגשה הודעה מטעם הצדדים, לפיה מסכימים הצדדים להגיש לבית המשפט את חוות דעתו של ד"ר אמיר השרוני, מומחה בתחום האורתופדיה, שמונה על-ידי בית משפט השלום בירושלים במסגרת ההליך הקודם. ד"ר השרוני קבע בחוות דעתו בפרק מסקנות כך:

"לאור תלונות הנבדק והממצאים בבדיקה גופנית ובבדיקות ההדמיה אני ממליץ:

1. על הפגיעה בצוואר אני ממליץ לפסוק 10% נכות צמיתה ע"פ סעיף 37 ת"ת 5א.

2.  יש להפעיל תקנה 15 במלואה.

3. נכות זמנית מלאה של 6 שבועות אחרי הפגיעה.

4. נכות זמנית חלקית (50%) ל- 6 שבועות נוספים.

5. סה"כ הנכות המומלצת 15% על כל פגיעותיו."  

יש לציין בנוסף, כי בשנת 1997 נפגע התובע בתאונת דרכים אשר הותירה בו, לטענתו, נכות צמיתה בשיעור 10%. בנוסף, בשנת 1998 נפגע התובע בתאונת עבודה אשר הותירה בו נכות כמו כן בשנת 1999 לתובע נקבעו 10% נכות צמיתה בשל טנטון באוזניים.

הראיות:

5.מטעם התובע העיד התובע לעצמו, לאחר שהקדים והגיש תצהיר עדות ראשית. התובע הגיש תיק מוצגים.

התובע צרף לסיכומיו מסמך שהוגש למוסד לביטוח לאומי 'טופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה'- בל -250 שסומן בסיכומים כנספח ת/1' ומסמך נוסף הודעה על תאונה –עובד צה"ל- שסומן כנספח ת/2'. הנתבעת מתנגדת להגשת מסמכים אלו וטענה שהתובע מנוע בשלב זה להגיש מסמכים, התובע ניסה להגיש מסמכים בתום חקירת התובע ובית משפט בהחלטתו מיום 25.9.16 לא התיר הגשתם.

למען הסר ספק, בית המשפט יתעלם בפסק דינו ממסמכים אלו. התובע אשר ביקש במהלך שמיעת הראיות לצרף מסמכים שלא הותר צירופם, מבקש בסיכומיו לצרף מסמכים נוספים, שיש בהם כדי לתמוך באותן טענות שביקש לטעון באמצעות המסמכים שהגשתם סורבה. מדובר במעשה פסול שלא ראוי כלל שיעשה, לא באופן הרגיל ולא לאחר שבית המשפט נתן דעתו לעניין בעקבות בקשה מפורשת שהוגשה.

מטעם הנתבעת העידו מר אריה שמילוביץ, מי ששימש במועדים הרלוונטים לתאנוה כמפקד ב"מ טנקים, מר שמעון טזזו, מי שביצע את הצידוד בטנק הפוגע והגב' הילה בן שושן, ראש מדור שכר בפנסיה במרכז תעסוקה עובדי צה"ל, אשר הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית.

כן צורפו על ידי העדים מסמכים, לרבות מסמכים מתיקו האישי של התובע ובאשר להכנסותיו.

הצדדים סיכומו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה:

התרחשות האירוע:

6.התובע טוען, כי במועד האירוע עמד על סולם (ככל הנראה, לפי התיאור משטח מוגבה שעליו עבד התובע בסמוך לטנק) וביצע עבודות תחזוקה, כאשר בטנק הסמוך אליו בוצע צידוד ידני של הצריח, בלא שהיה מי שיכוון את המצדד, כשהמכוון אמור להתריע בפני סכנה. הקנה פגע בראשו של התובע, התובע צעק ונאחז במעקה שהיה, לאחר שחש סחרחורת, לאחר מכן התיישב ואף איבד את הכרתו, שכן אינו זוכר מה התרחש עד שהתעורר, התבע נעזר בחבריו ופנה לחובש במש"א. כיוון שהיה יום חמישי, סיים את יום העבודה ופנה לביתו, שם נח, עד שביום ראשון פנה למרפאה. לטענת התובע, אך מזל הוא שבוצע צידוד ידני, "או יאבוי אם זה היה חשמלי. אם היה חשמלי, מעיף אותי ככה בשניה הוא עשה סיבוב של כל הטנק" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 16-17).

הנתבעת מכחישה קרות האירוע והנזק הנטען. הנתבעת טוענת, כי התובע היה מעורב בתאונות רבות, כך שאין לתת אמון בגרסתו. זאת ועוד, על ראשו של התובע לא נותרו סימני חבלה או דם.

7.הצדדים לא חלוקים על כך שביום האירוע התובע עבד סמוך לטנק שבוצע בו צידוד על-ידי העובד טזזו. הנתבעת חושדת בכך שהתובע אינו דובר אמת באשר לתלונתו לפיה נפגע מקנה הטנק ועל אחת כמה וכמה באשר לעוצמת הפגיעה הנטענת, כיוון שהצידוד שבוצע היה צידוד ידני בלבד כך שיחסית תנועת הקנה הייתה איטית וחלשה.

הנתבעת ביצעה תחקיר סמוך לאירוע התאונה. עורך התחקיר, מר שמילוביץ, טען שבמהלך הכנת התחקיר או בסמוך לכך הגיע למסקנה שהתובע אינו דובר אמת ביחס לתיאור אופן התרחשות התאונה והנזק הנטען, אחת ההנחות שהובילו להסקת מסקנה זו הייתה העובדה שלתובע עבר 'עשיר' בתאונות עבודה, דרכים וכדו'.

8.מר שמילוביץ צרף לתצהירו את התחקיר. התובע אף הוא צרף כתמיכה לטענותיו "תחקיר". התחקיר שצורף לתצהירו של התובע אינו זהה לתחקיר שצורף לתצהירו של מר שמילוביץ, שכן תחקיר התובע אינו כולל סעיף שכונה 'הערות נוספות', אשר בו התייחסות לחלקו של התובע באירוע ולשאלת אמינותו.

מר שמולביץ טען בעדותו, כי המסמך שהוגש מטעם התובע אינו תחקיר שיצא מטעם הנתבעת וכי התחקיר שצורף לתצהירו הוא התחקיר המלא והנכון שנערך על-ידו.

מר שמילוביץ נשאל בעדותו אם יש עוד תחקיר והשיב, בהתייחסו לתחקיר מאוחר לתחקיר שיצא תחת ידיו: ת: כן. אני לא יודע איפה הוא, אני לא בטוח." (עמ' 20 לפרוטוקול).

9.התחקיר נושא כותרת, "הנדון : תחקיר תאונת עבודה – ע"צ י.מ.." בשל חשיבות הדברים אצטט חלקים מהתחקיר:

"1. כללי:

א. בתאריך 22/2/07 בסביבות השעה 11.30 עמד יוסי מגדאשייב – עובד במח' תובה, על סולם ועבד על תובה צ' ..., עפ"י דבריו תוך כדי עבודה על כנף ימין קדמית הרגיש שקנה של טנק (צ' ...) פוגע בו באוזן בחוזקה.

ב. ע"פ דבריו של העובד – הרגיש כאב ראש וכאבים באוזן ובאותו רגע צעק ובשעה 14:00 הודיע למנמ"ח ראשי על הפגיעה.

ג. בו בזמן נכחו במקום אע"צ דוד סיונוב ואע"צ פונס ישראל שעמד ליד שולחן עבודה ושמעו את צעקתו של יוסי אולם לא ראו כי נפגע....

3. ממצאים:..

ב. לדברי שמעון טזזו ווידא שלפני הצידוד אין עובד או מכשולים בקרבת הטנק ואף צעק "זהירות צידוד".

ג. לאחר מכן צידד את הצריח בצידוד ידני בלבד ללא מכוון לצורך צידוד הצריח על מנת להרכיב מטפי כיבוי אש...

ד. העובד הנפגע י.מ... נבדק במרפאת מש"א ולא נמצא לנכון להעבירו לבית חולים.

ה. ביום א' העובד לא הרגיש טוב ופנה לרופא משפחה.

4. מסקנות:

האירוע נגרם בעקבות אי עמידה בהוראות הבטיחות בכך שלא היה מכוון מחוץ לצריח.

5. לקחים ומסקנות:

א. בכל צידוד חובה לנקוט אמצעי זהירות ולא לחרוג מהוראות הבטיחות.

ב. חייב להיות אדם נוסף מחוץ לטנק אשר תפקידו להתריע על סכנות בזמן צידוד.

ג. לפני תחילת הצידוד חובה להרחיק כל הנמצא בקרבת הטנק, ולוודא שאין מכשולים.

ד. יש לרענן הוראות הצידוד לכל העובדים במחלקה.

6. סיכום:

א. האירוע הינו חמור.

ב. שמעון יפסיק את עבודתו על טנקים עד להודעה חדשה.

ג. האירוע יתוחקר ע"י מפקד המפעל ויופץ לכל עובדי המפעל.

בתחקיר שהוגש מטעם הנתבעת, מופעים אף החלקים הבאים:

1.מופיעים פרטיים כלליים, שם המפעל, תאריך (26.2.07) ולוח תפוצה.

2.מופיע פרק נוסף, פרק 6, שכותרתו "הערות נוספות", בו נכתב:

"א. קיימת סבירות גבוהה כי העובד בכלל לא נפגע וכי הוא "עושה הצגה" וסבירות יותר מגבוהה כי העובד מנסה "לתפוס טרמפ" על האירוע (במידה והוא אכן התרחש כפי שמגדשייב תיאר) ולהפריז בעוצמת המכה שקיבל.

ב. אין זו הפעם הראשונה בשנים האחרונות שהעובד מעורב / מדווח על תאונות עבודה.

ג. העובד זומן בשנתיים האחרונות למפקד המפעל בקשר לפרישה מוקדמת- לה העובד אינו מוכן לצאת בשום פנים ואופן (העובד בן 63 ובגיל 64 כבר אי אפשר להוציאו לפרישה).

ד. קיימת אי תאימות בין מהירות צידוד הקנה כתוצאה מצידוד ידני לבין תיאור מהירות הפגיעה של העובד מהקנה – דבר המעלה מס' סימני שאלה (התרשמות)." 

10.בתצהיר ובעדותו אמר מר טזזו, כי פעולת הצידוד בוצעה כשבשטח היה מכוון. בעדותו נשאל מר טזזו, מדוע אם כך בתחקיר נכתב אחרת ומדוע נאסר עליו תקופה מסוימת לאחר האירוע לעבוד על טנק. מר טזזו השיב, שקרא למישהו שיכוון, נכנס לטנק ולא יודע מה קרה אחר כך. לעניין העונש, השיב כי על אף האמור בתחקיר הוא לא רואה את הדברים כפי שהוצגו, אין מדובר בעונש, אלא בהפסקת עבודה עד לסיום התחקיר, אך כשנשאל מדוע נאסר עליו לעבוד על הטנק למשך שלושים יום כשהתחקיר של מר שמילוביץ הוגש ארבעה ימים לאחר האירוע השיב שמדובר בצרכי המערכת באותה העת, כאשר גם בשגרת עבודתו, מר טזזו מבצע בנוסף לעבודה על הטנקים גם עבודות משרדיות (עמ' 16-17 לפרוטוקול).

מר שמאילבויץ במהלך עדותו התייחס לעניין המכוון ואף נשאל מדוע בתחקיר לא מופיעה גרסתו של מר טזזו כפי שהובאה בתצהיר, ואלו דבריו:

"...על פניו היה פה הפרה של הוראת בטיחות של טזזו שככל הנראה לא עשה צידוד עם מכוון למרות שהוא איפה שהוא טען בזמנו אם אני זוכר שכן היה מישהו, אז כנראה היתה פעולה שכעסתי עליה לצורך העניין ובגינה אמרתי שהוא לא יעשה עוד צידודים ולא יהיה מעורב בצידודים.

"ש: למה זה לא מופיע בתחקיר שטזזו טען שהיה מכוון?

ת: לא כל דבר רושמים בתחקיר וזה למיטב זכרוני. זה טיוטא של תחקיר.

התחקיר עצמו כמו שהוא היה רשום בזמנו תחקיר ראשוני הוא נמצא על שולחן עבודה שלי ואני לאט לאט מגבש את חוו"ד או אמירות שלגבי מפקדים שנמצאים בשטח, מנהלי עבודה. אני לא יודע למה זה לא רשום שם, או למה השמטתי את הארוע הזה." (עמ' 20-21 לפרוטוקול).

בהמשך עדותו התייחס שוב מר שמילוביץ לעניין המכוון ואמר כך:

"ש: כשאתה מוציא את התחקיר שלך אחרי שהבנת שיש עובד שמשחק משחקים, עדיין אתה אומר ארוע חמור אתה אומר לטזזו אתה לא עולה על טנקים ועדיין אתה אומר שצריך לרענן ולהפיץ

ת: או.קי.

טזזו עבד ללא מכוון והסתכלנו עליו על ארוע של כמעט ונפגע, כאילו שעכשיו הטנק הזה מחץ למישהו את הראש וגרם למוות שלו. אנו לוקחים ארועים מידי פעם.

כל הארוע הוא נכון הפגיעה שלו או נושא החומרה שלו מוטלת בספק רב מאוד.

ש: טזזו פגע בו או לא פגע בו.

ת: אני לא יודע. אני לא הייתי שם." (עמ' 22 לפרוטוקול).

11.מהתחקיר ומעדויות הצדדים עולה כי במקום נכחו עובדים נוספים שלכל הפחות שמעו את צעקותיו של התובע סמוך לאירוע אלא שאלו לא הובאו לעדות.

התובע פנה סמוך לאירוע לקבלת טיפול ראשוני למרפאת מרכז מש"א והתלונן שקבל מכה בראש, במסמך שהוגש על-ידי הנתבעת צורף לתצהירו של מר שמילוביץ וסומן כנספח ב', מציין אחראי המרפאה במייל שנשלח ביום 10.5.12 (כחמש שנים לאחר האירוע) שהתובע התלונן שקיבל מכה מקנה תותח. נושא המייל הוכתר: "סיוע למשהב"ט בתביעת נזיקין שהוגשה כנגדו". כך מציין החובש בהודעה:

"המקרה הנדון אמנם לא תועד, אולם זכור לי שע"צ י.מ. הגיע למרפאה בגפו (ללא מלווה) ממקום עבודתו והתלונן כי קיבל מכה מקנה תותח באזור הקרקפת. בבדיקה ראשונה שביצעתי בדיקות מדדים שנמצאו תקינים, יש לציין כי העובד התמצא בסביבתו ללא שום סחרחורת, כאב ובחילה. המלצתי לעובד שבמידת הצורך יש לפנות לרופאו בקופ"ח לאחר שעות הפעילות.

העובד נפרד ממני בשלום ותודה כאשר חזר למחלקתו בגפו על רגליו."

12.בסיכומיה טענה הנתבעת, כי יש לדחות התביעה משלא הורם נטל ההוכחה, התובע נמנע מהבאת עדים פוטנציאלים שנכחו במועד אירוע התאונה במקום וזה משמש לחובתו.

ב"כ התובע בסיכומיו טוען כי תחקיר הנתבעת מהווה הודאת בעל דין הן לעניין התרחשות אירוע התאונה והן לעניין האחריות.

ביום 13.9.16 ביקש ב"כ התובע להזמין לעדות את העד "מר פוניס", שלטענתו נכח במועד אירוע התאונה (וששמו מופיע בתחקיר), מכיוון שהבקשה הוגשה סמוך למועד שמיעת הראיות התבקשה תגובת הנתבעת. הנתבעת טענה בתגובתה, כי מלבד שמו של העד שהתבקש והימצאותו במחלקת רק"מ ב"מ 1 אין פרטים נוספים. הנתבעת טענה כי לאחר ברור שבוצע בעקבות פנייה בעבר של ב"כ התובע לקבלת פריטי העד נודע כי העד המבוקש אינו עובד עוד אצל הנתבעת ולא ידועה לה כתובתו של העד, לפיכך, סברה הנתבעת בהעדר כתובות ופרטים בנוגע לעד אין טעם בזימונו.

בהחלטתי בעניין ציינתי, כי ממילא בהעדר פרטים של העד, לא ניתן לזמנו.

13.לאחר ששקלתי טענות הצדדים, מצאתי מקום ליתן אמון בגרסת התובע באשר לאופן התרחשות התאונה. התובע תיאר את אופן התרחשות התאונה כבר בסמוך לה, לחבריו ומפקדו, לאחראי המרפאה במש"א. מר טזזו עצמו העיד, כי בעת שהיה בתוך הטנק לא שמע דבר, אך מייד כשיצא מן הטנק, סיפרו לו חבריו, כי עובד נפגע כתוצאה מצידוד הצריח והעובד פונה למרפאה. מדובר בתובע העובד במפעל צבאי שתפקידו בין היתר בעבודה על טנקים, העובדה שאכן בוצע צידוד בסמוך אליו תומכת בגרסת התובע שנפגע בנסיבות המתוארות על ידו. יש לזכור בנוסף, כי בזמן האירוע אמנם לא היו חברים שראו את האירוע, אך היו אנשים נוספים בסביבה ולא סביר, כי אדם יבדה מלבו סיפור, שניתן להפריכו על ידי עדי ראיה פוטנציאליים ששהו במקום.

14.עדותו של התובע הינה אמנם עדות פרונטלית יחידה של בעל דין, התובע נמנע מלהביא עדים נוספים, אך איני סבורה, כי מדובר במקרה דנן בהסתמכות על עדות יחידה של בעל דין.

דווקא בידיה של הנתבעת היה להעיד עדים נוספים. הנתבעת היא זו שמצויים בידיה פרטי העובדים, התובע ביקש לזמן לעדות את מי שעל פי התחקיר היה עד לאירוע, אלא שבידי הנתבעת לא היו פרטיו לשם המצאה לתובע.

במועד ההגשת הראיות התובע כבר לא עבד אצל הנתבעת, לאחר שפרש לגמלאות, כך שבידי התובע בוודאי לא מצויים פרטי העדים ואילו הנתבעת לעומת זאת, יכולה היתה בנקל למסור פרטי העדים, לפחות אלו המצויים בידיה.

הנתבעת עצמה ערכה תחקיר והגיעה למסקנות באשר לעצם התרחשות האירוע, כאשר מהתחקיר עולה, כי היו עדים לאירוע, אשר אמנם לא ראו את פגיעת הקנה בראשו של התובע, אך שמעו את צעקתו של התובע וראו אותו מייד בסמוך לאחר האירוע. הנתבעת אף הסיקה מסקנות באשר למר טזזו, שלא עבד על טנקים במשך 30 יום לאחר האירוע.

15.מר שמילוביץ ניסה בעדותו להסביר, כי התחקיר מחמיר וכי עצם הצידוד ללא מכוון הוא מעשה חמור ולכן היה עליו לתת את הדעת לדברים במהלך התחקיר, גם אם התובע לא נפגע, אך על פניו, מר שמילוביץ ניסה בעקביות וכפי שהדבר עולה גם מתוך התחקיר שהוצג על ידי מר שמילוביץ, להטיח אשמה בתובע, גם אם אינה בהכרח נכונה.

בעניין זה, הוצגו כאמור שני תחקירים, האחד על ידי התובע והשני על ידי מר שמילוביץ, כאשר באחרון מועלות טענות הנוגעות לתובע. לא ניתן הסבר לשינוי בין שני התחקירים, אך מר שמילוביץ עצמו העיד, כי היו מספר טיוטות לתחקיר, כאשר תחילה לא סבר, כי יש להטיל דופי בדברי התובע וחשב על כך רק כעבוד מספר ימים ולטענתו, אף התחקיר מטעמו הוא טיוטה, המועברת לאחר מכן למפקדיו (הגם שהתחקיר הסופי שנערך על ידי המפקדים לא הוצג ומר שמילוביץ אף ניסה בהמשך לתקן את דבריו כשאמר שהמשך התחקיר תלוי בחומרת האירוע).

נראה לי נכון, כי התחקיר שהוגש על ידי התובע הינו תחקיר ראשוני שנערך ושנמסר לתובע ואילו התחקיר הנוסף שנערך, שבמסגרתו הוספו בעיקר תוספות המיוחסות לתובע הינו תחקיר מאוחר יותר שנערך, לאחר שמר שמילוביץ החל לסבור, כי לאור ניסיון העבר, התובע "ביים" את האירוע.

16.ביחס לסברתו זו של מר שמילוביץ, הנני סבורה, כי מדובר בסברה שאין לה כל בסיס עובדתי ובוודאי לא ניתן על פיה לקבוע ממצאים באשר לאופן התרחשות אירוע התאונה. התובע אמנם היה מעורב בתאונות קודמות. ייתכן והתובע הינו "ביש מזל" וייתכן והתובע התרשל בעבודתו באירועים קודמים, אלא שבחינת התייחסות הנתבעת לאותם אירועים קודמים אינה מלמדת, כי עסקינן במי שמביים אירועים, אלא שהתקיימו לגביו אירועים שלא הוכחשו.

ויודגש, בכל אותם אירועים התובע נפגע בגופו, חלק מהפגיעות קשות וביחס לחלק מהאירועים אף נקבעו לתובע נכויות. התובע אף ננזף על ידי מעסיקו בנוגע לחלק מהאירועים ולא נראה סביר בעיניי, כי התובע יביים אירוע שבגינו בסופו של יום יינזף. רק בנוגע לאחד מהאירועים האמורים, כאשר התובע מילא טופס הודעה על תאונה למעלה מחודש ימים לאחר האירוע, ביקשה הנתבעת שלא להכיר באירוע ואילו באשר ליתר האירועים, דומה, כי לא היתה מחלוקת בנוגע להתרחשותם ולכן לא ברור מהו הבסיס לסברתו של מר שמולביץ, כי ריבוי אירועים מעיד על חוסר מהימנות.

17.מר שמילוביץ טען בנוסף, כי כיוון שמדובר בצידוד ידני, לא סביר שהתרחשה פגיעה.

גם סברה זו איני יכולה לקבל. כפי שהעיד התובע, אך מזל הוא, כי מדובר בצידוד ידני ולא בצידוד חשמלי, שאז ממהירות הצידוד, היה פוגע הקנה בתובע בחוזקה.

התחקיר שנערך לא העלה, כי הקנה אינו יכול להגיע למקום בו עמד התובע ובנוסף, פגיעה מכלי מתכתי כבד, גם היא נעשית באיטיות, יש בה משום פגיעה. היטיב לתאר בהקשר זה התובע, כי אין מדובר בפגיעה שגרמה לפצע או נפיחות גדולה, אך בוודאי ניתן להיפגע מצידוד קנה שפוגע בראשו של אדם.

18.איני יכולה להתעלם מכך שהגם שמדובר בתחקיר בנוגע לאירוע, אשר נועד לשם הפקת לקחים מהאירוע, מצא מר שמילוביץ לציין בתחקיר פרטים שאינם ממין העניין ושיכולים להסביר את חוסר האמון שנותן מר שמילוביץ בגרסתו של התובע.

מר שמילוביץ מציין בתחקיר, כי התובע היה מועמד לפרישה מהעבודה וכי אם לא יפרוש במהלך השנה הקרובה, לא ניתן יהיה לגרום לפרישתו של התובע טרם גיל הפרישה החוקי. מר שמילוביץ אף טרח לציין, כי התובע סירב לפרישה.

התייחסותו זו של מר שמילוביץ לאמון שהוא לא נותן בגרסתו של התובעת נראית כבאה על רקע כוונת מפקדיו של התובע לדאוג לפרישתו של התובע, כשהתובע אינו מעוניין בכך ועל פניו, דעת מפקדיו אינה נוחה מכוונתו זו של התובע.

19.הנתבעת הצביעה על מספר סתירות, לטענתה בגרסת התובע, שיש בהן כדי להשמיט את הבסיס תחת גרסתו.

הנתבעת ציינה, כי בפני רופאיו לא ציין התובע, כי איבד את ההכרה ואילו במסגרת ההליך המשפטי ציין, כי איבד את ההכרה.

לכך התייחס התובע, כי בתחילה אמנם לא איבד את ההכרה, אך לאחר שהתיישב וחש סחרחורת, לא זכר עוד כלום, עד שהתעורר. אין בידי לקבוע, האמנם מדובר באבדן הכרה אם לאו, אך גם לא מן הנמנע, כי בעת שהתובע תיאר בפני רופאיו את האירוע, תיאר כי צעק ונאחז במעקה, לכן גם לא סברו הרופאים שמדובר בטענה לאבדן הכרה. יש לזכור, כי התובע מיקד את טענותיו דווקא בפגיעה האורתופדית, כך שאיני סבורה, כי לתובע אינטרס דווקא בהקשר זה שלא לומר את האמת.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובע ציין שהלך בלוויית חבריו למרפאה ואילו החובש ציין, כי התובע הגיע בגפו.

החובש לא התייצב על מנת להעיד, על אירוע שהתרחש שנים קודם להודעת מייל שנשלחה בעניין. אף לא צורף דו"ח המרפאה בעניין, כך שבוודאי איני יכולה לסמוך בעניין זה על דבריו בהודעת מייל של החובש, דווקא בעניין העובדה שאחד ממטופליו הגיע בגפו למרפאה.

לאור כל האמור, התרשמתי כי אכן התובע נפגע באירוע.

20.הנתבעת טוענת להעדר קשר הסיבתי בין אירוע התאונה לנזק הנטען. הנני סבורה שדי בקביעת מומחה בית המשפט בסיפא של פרק סיכום ואבחנות לחוות דעתו "מכל האמור לעיל, יש לתובע נכות צמיתה עקב הפגיעה שנפגע בתאריך 22.2.07" המומחה קבע את שיעור הנזק ואף בחן את גורם לנזק לאחר שעיין בעברו הרפואי של התובע והמסמכים שהוגשו על ידי הצדדים.

אחריות:

21.התובע טוען שהנתבעת הפרה נוהלי והוראות בטיחות והתרשלה בפיקוח ומילוי הוראות בטיחות.

לטענתו, הנתבעת הפרה החובות החקוקות כדלקמן:

1. פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל -1970 על תקנותיה.

2.חוק ארגון הפיקוח על העבודה תשי"ד 1954.

3. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה מסירת מידע והדרכת עובדים (התשנ"ט 1999) ובעיקר סעיפים 2,3,4,7 ו-10.

התובע מייחס לנתבעת רשלנות המתבטאת בין היתר במעשים או במחדלים הבאים :

1. הנתבעת לא הדריכה את מבצע ה'צידוד' כראוי וכנדרש בחוק או בתקנות הקיימות, כיצד לבצע באופן נכון, בטוח וראוי את העבודה שבקשר עמה ארעה התאונה.

2.הנתבעת לא פיקחה כראוי וכנדרש על מבצע ה'צידוד' בקשר לביצוע ה'צידוד', הן בכלל, והן הקפדה על נוהלי בטיחות ונוהלי זהירות כמתחייבים מאופי העבודה לפי החוק ותקנות בפרט.

3.הנתבעת לא דאגה לכך שבזמן ה'צידוד' יהיה מכוון לטנק שיתריע ויזהיר מבצע ה'צידוד' על סכנות בזמן ה'צידוד' על סכנות בזמן 'הצידוד'.

4. הנתבעת לא דאגה להזהיר התובע שבטנק הסמוך מתבצע 'צידוד'.

5. הנתבעת לא דאגה לפנות את השטח מעובדים לפני ביצוע 'הצידוד'.

6.הנתבעת לא עשתה כל שביכולתה, חייבת ויכולה הייתה כדי למנוע התאונה ותוצאותיה.

7. הנתבעת לא נהגה כשם שמעביד או ומחזיק או ואחראי לנכס סביר וזהיר היה נוהג בנסיבות המקרה.

התובע טען בסיכומיו שתחקיר הנתבעת מהווה הודאת בעל דין בדבר הפרה של הוראות בטיחות ורשלנות, לפיכך ובנסיבות האירוע מוטלת האחריות במלואה על הנתבעת.

הנתבעת כופרת בכל אחריות כלשהי המיוחסת לה הנתבעת טוענת כי לא התרשלה בהתנהלותה ומפנה לפסק דין עא 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3) 345, ממנו מבקשת הנתבעת ללמוד כי חובת המעביד אינה חובה מוחלטת ובעולמנו קיימים סיכונים ולא על כל נזק יש להטיל אחריות על המעביד

22.נראה כי בתחקיר הנתבעת עצמה, הצביעה הנתבעת על אחריותה לקרות האירוע, זאת למרות שכאמור, מר שמילוביץ ניסה בעדותו להמעיט מחומרת האחריות שיוחסה על ידו לעובדי הנתבעת.

התובע נפגע מקנה של טנק שניצב בסמוך למקום עבד.

מר שמילוביץ תיאר את אירוע התאונה כמקרה חמור ומסקנותיו באשר לאופן ביצוע העבודה מופיעים בדו"ח.

על פניו, לא ניתן לבצע צידוד כאשר הסביבה אינה נבחנת וכאשר אין מכוון בנמצא.

מר טזזו העיד, כי כאשר נכנס לטנק, פנה אל אחד האנשים שבסביבה, שאף לא זכר לומר מיהו, על מנת שישמש כמכוון, כאשר מר טזזו, אשר נמצא זמן מה בתוך הטנק, צועק, כי יש להיזהר ומבצע את הצידוד. מר טזזו לא העיד, כי ווידא כי המכוון אמנם שומע את הוראותיו של מר טזזו מתוך הטנק ואף לא העיד, כי קיבל מהמכוון אישור לבצע את הצידוד, לאחר שהאחרון וידא, כי אמנם הסביבה בטוחה.

כך העיד מר טזזו:

"העניין הוא שיש חיילים או עובד שאנחנו קוראים להם, אני יודע שקראתי והיה מישהו, ראיתי לפני שנכנסתי ואמרתי לו. מפה אני לא יודע מה קרה." (עמ1 17 לפרוטוקול שורות 5-6)

על פניו, כעולה מעדותו של מר טזזו, פנה מר טזזו למאן דהוא, רק על מנת לצאת ידי חובת הוראות הבטיחות, מבלי שווידא, כי הוראות אלו מתקיימים.

יש לזכור, כי מר טזזו נמצא בתוך הטנק, חבריו שבחוץ אינם יודעים על כוונתו לצדד וייתכן וחלקם כלל אינם יודעים שמאן דהוא נמצא בתוך הטנק, כך שבוודאי הנטל לדאוג לבטיחות הצידוד מוטל על מי שבתוך הטנק, דבר שלא נעשה במקרה דנן ושעל פניו, בהתאם לתחקיר הוא פעולה שחובה לבצעה במסגרת כללי הבטיחות.

23.לתובע לא הייתה כל שליטה או יכולת למנוע את הפעולה שגרמה לאירוע, התובע לא היה אחראי על מיקום הצבת הטנקים במקום העבודה, התובע הגיע כבכל יום למקום עבודתו וביצע את עבודתו בהתאם לתוכנית עבודתו במקום ובזמן כפי שנדרש. הנתבעת מחויבת לספק לעובדיה סביבת עבודה בטוחה, שבה יוכלו לבצע עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. הנתבעת לא הוכיחה כיצד פעלה למניעת האירוע, במיוחד במקום שעובדים עם כלים כבדים ומסוכנים. נהפוך הוא, מהתחקיר עולה כי הנתבעת מקבלת על עצמה אחריות לאירוע ומפיקה לקחים בהתאם, הנתבעת התייחסה אל האירוע בחומרה רבה.

אשם תורם:

24.הנתבעת מבקשת כי ככל ובית המשפט יקבל גרסתו של התובע באשר לאופן התרחשות אירוע התאונה, יש לקבוע כי האירוע התרחש בשל התנהגותו ומחדליו של התובע ולהשית על התובע אשם תורם אם לא מכריע לקרות התאונה הנטענת, שכן לטענתה התובע עובד שנים רבות אצל המדינה, כ-15 שנים, הכיר את סביבת עבודתו ואת אופן ביצוע העבודה וכי חוסר זהירותו ואחריותו של התובע גרמו להתרחשות האירוע.

התובע בעדותו העיד כי הכיר את עבודתו כעובד ותיק-"עבדתי כמו רובוט באותו סגנון של הצריח מרכבה סימן 3."

התובע טוען כי אין לחיל על התובע אשם תורם כל שהוא שכן לא הייתה לו כל תרומה להתרחשות האירוע. התובע ביצע את עבדותו כפי שנדרש לבצע ללא קשר לצידוד שבוצע ובהתאם להוראות הבטיחות.

25.הכלל הינו, כי יש לדקדק עם המעביד בנוגע להטלת אחריות בנוגע לתאונה, בהיותו מי שבעל האמצעים והידע למניעת סיכון ולפיכך מידת האחריות הנדרשת ממנו הינה גבוהה. מנגד, יש להקל עם העובד, שהינו בעל מעמד נחות לעומת המעביד, הן בידע, הן באמצעים והן ביכולת להתנגד להוראות מקצועיות הניתנות לו על ידי המעביד.

ואולם, יש לבחון כל מקרה לגופו ומקום בו ניתן לצפות מעובד למנוע את נזקו , או למזערו, יש להטיל עליו אשם לקרות הנזק.

26.במקרה דנן מדובר בתובע שכל 'תרומתו' לאירוע התאונה הייתה שעבד בקרבה לעובד שפעל בניגוד להוראות בטיחות. התובע עצמו היה חבוש במסכה ולכן סביר להניח, כי גם לא הבחין במתרחש בטנק שלידו. התובע אף מודע לכללי הבטיחות לפיה צידוד חייב להיעשות בסיוע מכוון, כך שלא יכול היה להעלות על דעתו, כי מאן דהוא יתרשל בטנק הסמוך, שהתובע כלל לא ידע מהן העבודות המבוצעות בו. לפיכך, איני סבורה, כי ניתן להטיל על התובע במקרה דנן אשם תורם בשיעור כלשהו.

הנזק:

27.הנכות התפקודית :

על מנת לדון בשאלת הנזק, יש לקבוע תחילה את שיעור נכותו התפקודית של התובע.

התובע טוען שסובל הוא מכאבים עזים, בעמוד שדרה צווארי המקרינים לראש ולידיים. התובע מתאר תחושה תמידית של נשיאת משקל כבד על כתפיו בעקבות הפגיעה.

בעקבות פגיעתו באירוע וכתוצאה ממנה, הועבר התובע מתפקידו בעבודה למחלקה אחרת, שהעבודה בה קלה יותר ומתאימה יותר למגבלותיו.

בסיכומי התובע ביקש התובע להדגיש שעבודתו, עובר לתאונה, היא עבודת כפיים פיזית הדורשת מאמצים רבים וכי לנכותו בעקבות התאונה הייתה השפעה על תפקודו בעבודה, לפיכך, מבקש התובע לקבוע, כי לנכותו השפעה תפקודית מהותית על מקצועו, עבדותו בפרט ותפקודו הכללי בחיי היום יום.

התובע אף מבקש לאמץ את קביעתו של מומחה בית המשפט, כי לאור פגיעתו של התובע, יש להפעיל את תקנה 15 לתקנות ולהעמיד את שיעור נכותו הרפואית על שיעור גבוה יותר.

28.הנתבעת טוענת כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה באופן ניכר משיעור הנכות הרפואית, מאחר והתובע מתפקד כיום רגיל ואין כל השפעה של הנכות על תפקודו, התובע עבר תאונות עבודה קודמות, תאונת דרכים ופציעות נוספות ולכן כל נזקיו והגבלותיו ככל ויש כאלו היום, נובעות ממצבו הרפואי שאינו קשור לאירוע מושא התביעה ובשל גילו. נכותו הנטענת בגין האירוע מושא התביעה הינה שולית ביותר והראיה לכך היא שהתובע המשיך לעבוד עד גיל הפרישה.

הנתבעת אף הפנתה לכך שבעבר, בשל עברו הרפואי, פנה התובע לרופא תעסוקה וביקש לעבוד שלושת רבעי משרה.

הנתבעת הבהירה ששינויים בשעות העבודה של התובע אינם קשורים כלל וכלל לאירוע מושא התביעה, אלא נעשו בהתאם לצרכי המערכת, על כך העיד מר שמילוביץ בעניין זה עוד אמר שהתובע נעדר רבות מהעבודה ללא קשר לאירוע מושא התביעה ותפקודו היה בעייתי.

29.כידוע שלושה הם המושגים להם אנו נדרשים בבחינת נזקיו של נפגע והם – הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפגיעה בכושר להשתכר – שלושה מונחים שהם נפרדים זה מזה.

בבא בית המשפט לקבוע שיעור נכות תפקודית עליו להתחשב באופי ומהות הפגיעה, במקצועו של התובע קודם התאונה, בגורמים שונים כמו השכלה, אישיות, גיל וכל מה שיש בו להשפיע. כפי שנקבע לא אחת, "נכות תפקודית" הוא מושג שיש בו לבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, שאינו בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית, ויש בו להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית ועל מידת ההשפעה על התפקוד בדרך כלל, וכן, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית, הינו מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך, לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית", ע"א 61/03, אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, תק-על 2005 (3) 29.

יחד עם זאת, כך נפסק, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה ובוודאי יש להפריד בין הביטוי הזה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע, שבצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע, וכאן יש להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לנפגע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. ראה ע"א 3049/03, י' גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792).

30.לצורך בחינת תפקודו של התובע בעקבות התאונה הנוכחית, יש לבחון את טיבה של הנכות שנקבעה לתובע לעומת מצבו עובר לתאונה.

בנסיבות המקרה שלפניי, השתכנעתי, כי יש להעריך את נכותו התפקודית של התובע כשיעור נכותו הרפואית.

עם חזרתו של התובע לעבודה, עבר התובע לעבוד במחלקה שהעבודה בה קלה יותר מעבודתו של התובע קודם לתאונה ובפועל, לא נבחנה יכולתו של התובע לעבוד בעבודה שבה עבד עובר לאירוע.

הצדדים טענו לעניין הסיבות שבגינן עבר התובע לעבוד במחלקה האחרת ולכך אתייחס בהמשך, אך כבר עתה אומר, כי לא הוכח קשר סיבתי חד חד ערכי בין המעבר למחלקה אחרת ובין אירוע התאונה.

עוד עובר לאירוע התאונה סבל התובע מקשיים בעבודתו, בחלק מהתקופות עבר לעבודה חלקית, בשל מגבלות מהן סבל ועקב הצורך הכלכלי חזר לעבודה במשרה מלאה.

מר שמילוביץ אף העיד, כי כבר קודם לאירוע התאונה, הגם שעבודתו של התובע הוגדרה כעבודת רתך, קיבל התובע את אותם חלקים קלים יותר במחלקה.

31.מתיקו האישי של התובע עולה, כי התובע נעדר רבות מהעבודה עקב מחלה, כך שעל פניו, לא ניתן לומר, כי התובע תפקד באופן מלא עובר לאירוע התאונה.

הנני סבורה לפיכך, כי מגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי המקנה נכות בשיעור של 10%, אינה נכות מסוג הנכויות שבגינן ניתן ללמוד על מגבלה משמעותית בתפקודו של התובע, כאשר בפועל, לאחר ששב התובע לעבודה, הגם שהתובע עבד בעבודה קלה יותר, לא מצאנו, כי התובע התקשה בביצוע המטלות שהוטלו עליו ונראה, כי הצליח לעבוד בהיקף משרה מלא, חרף המגבלה, אם כי ערה אני לכך שהתובע נעדר ימים רבים מעבודתו עקב מחלה, שיוחסה גם לכאבים בצוואר.

מובן, כי להגבלה בעמוד השדרה הצווארי ישנה השפעה על תפקודו של התובע, שעבד כאמור בעבודה פיזית, אלא שכאמור, כשם שהתובע הצליח להסתדר עם מגבלותיו השונות, דומתני, כי התובע הצליח להסתדר עם גם המגבלה הנוכחית, בפרט כאשר החל לעבוד בעבודה קלה יותר.

לאור האמור, יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע על 10% ויש לשום לפיכך את נזקיו:

32.כאב וסבל:

לתובע נקבעו עשרה אחוזי נכות. נוכח גילו של התובע, המגבלות והתלונות ותקופת ההחלמה, מצאתי מקום להעמיד את שיעור הפיצוי בראש נזק זה על הסכום של 60,000 ₪, בערכים דהיום.

33.הפסדי שכר:

התובע פרש לגמלאות ביום 1.11.10, עם הגיעו לגיל פרישה.

חישוב הפסדיו של התובע יעשה לפיכך רק לתקופת העבר.

לאחר אירוע התאונה, שהה התובע בחופשת מחלה למשך 46 יום, החל מיום אירוע התאונה ועד ליום 14.4.07, למעט יום 11.3.07, שלגביו לא הוצאה חופשת מחלה (בהקשר זה אציין, כי מעיון במסמכים הרפואיים שצורפו עולה, כי הוצאו לתובע מלכתחילה תעודות מחלה שמציינות את הימים שאושרו (ראה לדוגמא מתוך מסמכים 112, 118, שקדמו למועד הוצאת תעודות המחלה) , אך בד בבד הוצאו תעודות מחלה מעודכנות בחודש אפריל 2007 (מסמכים 231-235 לתיק המוצגים מטעם התובע).

שכרו של התובע שולם לו באופן מלא על ידי המעסיק, כאשר דמי הפגיעה ששולמו הועברו למעסיק והם מצויינים גם בתלושי השכר של התובע.

34.ביום 11.3.07 נערך לתובע ראיון עם מפקדו.

ראיון זה סוכם על ידי המפקד:

"4. תוכן הראיון:

א. י. כבן 64, רתך מסגר ב"מ טנקים.

ב. לפני כשנה וחצי זומן לח"מ לפרישה מוקדמת. היום הוצע לעובד שנית לפרוש אך הוא סירב להצעה.

ג. העובד יופנה לראיון למחלקת מטפים במפעל המכללים.

ד. העובד הודיע מראש שמחר יעדר עקב מחלה.

ה. לאור הודעת העובד ולאור העברתו, החל ממחר יופסקו כל התוספות הכספיות המגיעות בגין ריתוך ועבודה אחרת.

ו. לאחר חזרתו יתראיין אצל רע"ץ מאו"ן לשם יציאה לפרושה מוקדמת. פרישה מוקדמת לא הגיעה לעובד בהפתעה. העובד הגיע אליי לפני כשנה וחצי והודעתי לו שבכוונתי להוציאו לפרישה מוקדם ולכך הסכים העובד.

ז. המועד לפרישתו המוקדמת הגיע ולאור האמור לעיל ביקשתי ממנו לפרוש פרישה מוקדמת."

לאחר אותו ראיון ובעקבותיו, עבר התובע לעבוד במחלקה אחרת, שבה, על פי הנטען, חל שינוי בתנאי ההעסקה של התובע, כך ששכרו של התובע נהיה נמוך יותר.

הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לסיבה שבגינה עבר התובע לעבוד במחלקה האחרת. לטענת התובע, ההעברה למחלקה נעוצה בפגיעתו בעבודה נשוא התובענה ואילו לטענת הנתבעת, אין כל קשר בין העברתו של התובע למחלקה האחרת ובין אירוע התאונה.

35.התובע התייחס בתצהירו לראיון וציין, כי במהלך הראיון שאל אותו מפקדו לשלומו, התובע השיב, כי כואב לו ומפקדו ציין לפניו, כי יסדר לו עבודה קלה יותר.

עיון בתיקו האישי של התובע מלמד, כי היתה כוונה של מעסיקיו להוציא את התובע לפנסיה מוקדמת זמן רב קודם לתאונה וכבר בשנת 2005, הודיעו לו מפקדיו על כוונתם להוציאו לפרישה מוקדמת. התובע עצמו העיד על כך וציין, כי סירב לכך בכל תוקף.

מר שמילוביץ אף הוא העיד בעניין וציין, כי תפקודו של התובע היה ירוד והדבר פגע בסופו של יום גם בשכרם של חבריו של התובע למחלקה, שאת שכר העידוד (הפרמיות) היו מקבלים לפי תפוקה יחידתית (וראה גם התייחסותה של הגב' בן שושן ממדור השכר לעניין זה, עמ' 15 לפרוטוקול, למעלה).

לטענת מר שמילוביץ, ההחלטה על העברת התובע למחלקה האחרת נבעה מהשיקולים הענייניים, כאשר במסגרת שינויים מערכתיים, הועברו התובע ואחרים, שאף בתפוקת עבודתם היה קושי, למחלקה האחרת, כששכר העידוד של אותה מחלקה מנוהל באופן עצמאי, כך שאינו פוגע בשכר העידוד של האחרים.

מר שמילוביץ העיד לעניין מעברו של התובע:

"אם אנחנו מסתכלים על הרכב המחלקה או ב"מ אין ספק שהתובע היה בין האחרונים שלא מובילה אלה מעכבת אותה. כדי לא לעכב תוצרים של עובדים אחרים, בנינו מחלקה שנקראת מחלקת הכנה והבאנו להם משימות שניתן לעשות אותם גם בישיבה.

יש וועד מאוד חזק שלא מאפשר לעשות כל תזוזה ללא אישור, וכל הדבר הזה נעשה ביחד עם הוועד ואישורה.

להערכתי הראיון מיום 12.3.07 הוא שילוב של כל הדברים יחד, אני חושב שאין ספק שהתאונה או האירוע עצמו שהגיע לשולחנו של מנהל המפעל וההעדרויות שלו לצורך העניין גרמו לכך לטריגר מסויים של התהוות הדברים האלה, אבל להקים מחלקה לצורך העניין זה תהליך ארוך.

לא היה לנו פתרון, היה קשה למצוא לאופי הפעילות שלו והא אמר אני לא יכול לבצע את זה ולא את זה. למטפים הוא לא רצה לעבור לזה בכלל.

הוא חזר והמשיך לעבוד במחלקה, אני מאמין שלקח לו כמה חודשים עד שהוא עבר למחלקת הכנה." (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 9-19).

36.ראיונות העבודה עם התובע עובר לאירוע התאונה, מצביעים על כך שכבר קודם לאירוע התאונה, ביקשו מעסיקיו של התובע להביא לפרישתו של התובע לגמלאות.

בראיון עבודה מיום 6.3.02, צויין:

"ג. עדכנתי את העובד שהמפעל צריך לרדת בשנת 02 ב- 28 עובדים ישירים ובחרנו לפנות לעובדים בעלי הגבלות רפואיות, שהוא נמנה עליהם ולבחון את נכונותם לפרישה רפואית.

ד. מגדשייב ציין שהוא חש בטוב ואף בכוונתו לבקש מרופא תעסוקתי לחזור למשרה מלאה. כן הדגיש כי אינו מעוניין לפרוש, במיוחד לאור התחייבויות כלכליות שעומד להיכנס אליהן."

בראיון עבודה מיום 7.7.05 צויין:

"ב. עדכנתי את העובד בדבר הצורך להצטמצם במצבת העובדים עד לסוף שנת 2005 והודעתי לו כי הוא נמנה בין העובדים המיועדים לפרישה במהלך שנת 2005.

ג. י. הודיע כי הוא מעוניין להמשיך ולהתפרנס בכבוד וכוונותיו אינן מותנות בתנאי פרישה שיוצגו לו (טרם התקבל בשלב זה תדפיס תנאי הפרישה)."

עוד על יחסי מעסיקיו של התובע לעניין תפקודו של התובע ניתן ללמוד מראיונות עבודה מיום 29.11.04, מיום 3.8.98 ומיום 12.8.97.

התרשמותי ממהלך הדברים היא, כי ייתכן ולאירוע התאונה היתה תרומה זו או אחרת להחלטה להעביר את התובע תפקיד, אך אירוע התאונה בוודאי לא היה הבסיס העיקרי להחלטה. ככל שאירוע התאונה היווה שיקול בקבלת ההחלטה, הרי שלא תוצאות האירוע הם אלה שהיוו את השיקול העיקרי, אלא העובדה שהתובע מעורב בתאונות עבודה רבות, שיש בהן כדי לשכנע, כי ראוי שהתובע יעבוד בעבודה פחות מסוכנת.

עיתוי הראיון, זמן קצר לאחר האירוע, כאשר מר שמילוביץ מעיד כי כל מעבר מסוג זה מעורב גם בהחלטת הוועד, מעיד, כי השיקולים להעברת התובע תפקיד לא היו נעוצים דווקא בתוצאות הרפואיות של אירוע התאונה, שאז עוד לא ניתן היה, פחות מחודש לאחר התרחשותה, להעריך את השלכותיה הרפואיות, אלא בשיקולים הנוספים, שהביאו את מפקדיו של התובע להחלטה לפיה התובע הוא מועמד ראוי לפרישה.

לאור תעודות המחלה שצורפו על ידי התובע, נראה כי מעסיקו של התובע כלל לא ידע כי לתאונה השלכות מרחיקות לכת, עד כדי קביעת נכות צמיתה. לכאורה, התובע הגיע ליום עבודה רגיל שבמהלכו התקיים הראיון (אם כי ייתכן והוזמן אליו עוד קודם לכן), כך שבשלב קיום הראיון בוודאי לא התובע ולא המעסיק יכלו לדעת האם תהיינה לתאונה השלכות עתידיות שבגינן יש לאפשר לתובע לעבוד בעבודה קלה יותר.

ייתכן וכפי שציין מר שמילוביץ, היוותה התאונה טריגר להעברת התובע למחלקה אחרת, הגם שהדבר לא עלה מתוך סיכום הראיון ואין בראיון התייחסות למצבו הרפואי של התובע, לבד מאמירה שלו, שנראית כבאה בתגובה לכוונה להעבירו מחלקה, כי ישהה בחופשת מחלה ותגובת המעסיק מנגד, לפיה כך על פי התרשמות מהמסמך, תגובת התובע לא מצאה חן והוא הודיע לתובע, כי לאור עמדתו, יועבר לאלתר למחלקה האחרת.

37.אין מחלוקת בין הצדדים, כי עם המעבר למחלקה אחרת, לא חל שינוי בבסיס שכרו של התובע, אשר נותר כשהיה. עם הזמן אף חלה עליה בשכרו השעתי של התובע. ב"כ התובע טוען, כי השינוי בשכר הינו שינוי הן בשכר החודשי הבסיסי, שלמרות העליה בשכר השעתי חלה בו ירידה ובנוסף הוא נובע מירידה במכסת השעות הנוספות, אשר פחתה במחלקה אליה הועבר התובע, כשבפועל לא היו במחלקה החדשה שעות נוספות כלל וכלל והן בשל העובדה שבמחלקה החדשה חלה ירידה בשכר העידוד ובהטבות נוספות להן היה זכאי התובע במחלקה הקודמת, כמו תוספת תעסוקה מיוחדת. התובע תמך טענותיו בהשוואת תלושי שכרו של התובע החל ממועד התאונה ועד לחודש מאי 2008 לתלושי שכרו עובר לתאונה.

סך הכל, ביקש התובע, לאור השוואת תלושי השכר, להעמיד את הפסד שכרו על הסכום של כ-140,000 ₪, הוא סכום ההפחתה הממוצע בשכר לעומת השכר שקדם לתאונה.

הנתבעת טוענת, כאמור, כי מעברו של התובע למחלקה אחרת אינו נעוץ באירוע התאונה והירידה בשכר אינה קשורה לפיכך באירוע התאונה.

אשר לשעות הנוספות, טוענת הנתבעת, כי בשל מלחמת לבנון השניה, שפרצה בשנת 2006 ולאור אילוצי המערכת באותה שנה, שולמו לעובדים ובכללם לתובע שעות נוספות בהיקף חריג, כשכמות השעות הנוספות בשנת 2006 אינה משקפת את היקף השעות הנוספות בדרך כלל.

בתמיכה לטענותיה, צירפה הנתבעת טבלה שבה מפורטות השעות הנוספות בממוצע שעבד התובע בשבע שנים שקדמו לתאונה (וטבלה נוספת שבה התפלגות השעות לפי תעריפים). מהטבלאות שצורפו עולה, כי יש פער משמעותי בין כל השנים בהן עבד התובע, לעומת שנת 2006, שבהמלכה עבד התובע בהיקף שעות משמעותי.

הנתבעת כאמור, נועצת הפערים בייחודה של שנת 2006, כשלטענתה, הן לפני המלחמה והן לאחריה, היה צורך בשעות נוספות רבות וגם תקצוב המחלקה היה בהתאם (למחלקה מגבלה על כמות השעות הנוספות, בשים לב לתקצוב השעות שניתן למחלקה). פער זה, של פי שלושה או ארבעה מהשנתיים שקדמו לשנה זו ופער אף גדול יותר לעומת שנים קודמות, מצביע על כך שאמנם מדובר בשנה שבמהלכה שולמו שעות נוספות באופן חריג ושנה זו בוודאי אינה יכולה להעיד על הכלל.

מנגד, לא הובאה על ידי מי מהצדדים ראיה לשעות הנוספות לאחר התאונה של חבריו של התובע לעבודה במחלקה, על מנת לבחון האם מדובר בשינוי במגמה או בשנה מיוחדת.

התובע עצמו לא התייחס בעדותו לחריגה בשעות בשנת 2006, אך העיד על כך שבאופן כללי תמיד היו שעות נוספות ששולמו לעובדים, כך שגם מקום בו נדרש עובד לעבוד בשעות נוספות ולא יכול היה לעשות כן ביום מסויים, התאפשר לו להשלים את מכסת השעות ביום אחר.

38.התרשמתי, כי אמנם בשנת 2006 היתה חריגה בשעות הנוספות, תהא הסיבה לכך אשר תהא ושנה זו אינה משקפת את שכרו של התובע. אמנם, ניתן היה לצרף מידע בנוגע לשנים המאוחרת לשנת 2006, אלא שגם התובע לא טרח להציג מידע בנוגע לשנים אלו וממילא יש לקבוע, כי בהתאם לשנים שקדמו לאירוע התאונה, מספר השעות הנוספות החודשיות הממוצע הינו בין 60 ל- 70 שעות חודשיות, כך שההפסד המקסימלי בגין שעות נוספות צריך לעמוד על סכום של כ- 20,000- 25,000 ₪ ולא כ- 72,000 ₪, כפי שנתבע על ידי התובע בסיכומיו.

39.בשים לב למכלול הדברים, בשים לב למסקנתי, כי עיקר הסיבה שבגינה התובע עבר מחלקה היתה נעוצה בשיקולים שאינם קשורים לתאונה, אך התאונה היוותה חלק ממכלול השיקולים, מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הפסדי שכר, בסכום של 35,000 ₪.

40.עזרה לעבר ולעתיד:

התובע ציין בתצהירו כי לאחר התאונה נזקק לעזרה. התובע, שהיה גרוש במועד התאונה, התגורר לבדו ועובר לתאונה ניהל את משק הבית באופן עצמאי וללא כל הגבלה. לאחר התאונה נזקק הוא להעסיק עוזרת בית, הגב' אולגה, בין שלוש לארבע פעמיים בשבוע שעתיים בכל פעם וביום שישי ארבע שעות. התובע רצה לזמן את הגב' אולגה לעדות אלא שהיא עזבה את הארץ לאוקרינה.

לטענת התובע, בשנת 2012 נישא התובע ורעייתו מבצעת את כל מטלות הבית.

הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח שניתנה לו עזרה כלשהי ובשכר בכלל, התובע ממילא נדרש לעזרה בשל גילו המתקדם. כן טענה הנתבעת, כי על פי רישומיה היה התובע נשוי בזמן אירוע התאונה (טענה שלא מצאתי מקום לקבל, בשים לב לכך שהיא מסתמכת אך ורק על תלוש השכר של התובע, שעל פניו אינו מעודכן, כשמצויין בו כי התובע נשוי ואב לארבעה, הגם שבתלוש השכר יש לציין לצרכי מס רק את הילדים בגינם ניתן זיכוי במס).

41.על פניו, מתוך התיעוד הרפואי הסמוך למועד אירוע התאונה, סבל התובע מסחרחורות, נוסף על הכאבים בעמוד השדרה הצווארי. סבורתני, כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת לתקופה הסמוכה לתאונה, בפרט, כאשר התובע התגורר בגפו באותה עת. נכותו של התובע, על רקע נכותו הקודמת, אף היא מצביעה על צורך בעזרה, אם כי לא באופן משמעותי, בפרט כאשר התובע כיום פנסיונר, עיתותיו בידיו והוא ממילא אינו נזקק לעבודה מאומצת כפי שעבד קודם לכן.

יפסק לפיכך פיצוי הן לתקופת העבר והן לתקופת העתיד בסכום של 10,000 ₪.

42.הוצאות לעבר ולעתיד:

התובע עתר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים, התובע ציין במהלך עדותו כי לא שמר קבלות. כן העיד התובע, כי הוא אמנם נוטל טיפול תרופתי, אך לא בתדירות גבוהה (עמ' 11 לפרוטוקול).

בשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה ולכן התובע זכאי להחזר הוצאותיו הרפואיות, לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים וכן בשים לב לכך שהתובע זכאי לקבלת הטיפול הרפואי הדרוש לו מקופת החולים, ותוך שימת לב לכך שהתובע לא הצביע על טיפולים רפואיים מיוחדים להם יזקק כאשר ההוצאות שבהן יצטרך התובע לשאת הינן לכל היותר דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול רפואי ורכישת תרופות, מצאתי מקום לפסוק סכום פיצוי גלובלי בסכום של 2,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות הן לעבר והן לעתיד.

43.סך נזקו של התובע עומד לפיכך על הסכום של 107,000 ₪.

44.ניכוי תשלומי המל"ל.

מהסכומים שנפסקו יש לנכות את התקבולים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי. היות ולא פסקתי לתובע נזק בגין תקופת אי הכושר בסמוך לתאונה, שבגינה התקבלו דמי הפגיעה על ידי המעסיק והם כאמור מופיעים כתקבול בתלוש השכר של התובע, מחד ואינם מופיעים באישור המל"ל בדבר תקבולים שקיבל התובע מאידך, לא מצאתי מקום לנכותם מסכום הפיצויים.

ינוכו לפיכך מענקי הנכות אותם קיבל התובע בסכום של 51,815, ביום 7.11.07 ובסכום של 17,243 ₪ ביום 11.11.07. סכומים אלה כשהם משוערכים להיום עומדים על סך כולל של 96,403 ₪.

45.סכום הפיצויים כפי שנפסק לעיל מסתכם בסך של 10,597 ₪, לאחר ניכויי המל"ל, שאותו אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע.

כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע, בצירוף ריבית כחוק מיום הוצאתם וכן תישא בשכ"ט ב"כ התובע בסכום של 2,500 ₪.

בשולי פסק הדין ברצוני להתנצל לפני הצדדים על העיכוב בנתינתו.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ט, 15 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.