מ.י. תביעות ראשל"צ נ' שמאי

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד חן אסט

הנאשם וב"כ עו"ד מירי כהן ממשרד עו"ד חימי

החלטה

נגד הנאשם הוגש, ביום 12.8.09 כתב אישום אשר ייחס לנאשם שתי עבירות: החזקת סכין והחבלה ברשלנות.

בדיון שהתקיים ביום 6.10.10 הודיעו הצדדים כי הגיעו לידי הסדר טיעון לפיו כתב האישום יתוקן, הנאשם יודה ויורשע על פי הודייתו בכתב האישום המתוקן. עוד הוסכם בין הצדדים כי בטרם טיעונים לעונש יתקבל תסקיר משירות המבחן. ב''כ הנאשם ביקש כי ייבחן ביטול הרשעת הנאשם וכי בסופו של יום יפצה הנאשם את המתלוננת. מכל מקום הטיעון לעונש נותר "פתוח" משמע ללא הסכמה בין הצדדים בקשר לכך.

עובר לדיון שהתקיים ביום 6.6.11 התקבל תסקיר משירות המבחן. לאחר ששירות המבחן בחן כל העובדות הרלבנטיות לעניין קבע כי הוא מתקשה לבוא בהמלצה לביטול ההרשעה. הנימוק לכך מפורט בתסקיר ולא מצאתי לחזור עליו. יחד עם זאת, לפי שקצינת המבחן הייתה מודעת לנסיבות המקרה ונסיבותיו המיוחדות של הנאשם, הציעה כי הנאשם יחויב בשל''צ אם בית המשפט יחליט בסופו של יום על ביטול ההרשעה.

כאן המקום לפרט העובדות בהן הודה הנאשם והורשע. הנאשם הודה כי ביום 9.6.09 סמוך לשעה שלוש אחר הצהריים, בשוק ראשון לציון, נטל סכין מדוכן במקום והשליך אותה לכיוון רצפת הדוכן. הסכין פגעה בתינוקת בת כשנה אותה עת. כתוצאה מכך נגרמו לתינוקת נפיחות והמטומה בגשר האף. כאמור הואשם הנאשם בעבירה של חבלה ברשלנות.

התביעה עתרה להותיר ההרשעה על כנה, ולהשית על הנאשם עונש מאסר מותנה ופיצוי. עיקר נימוקי התביעה נעוצים בתוצאות מעשיו של הנאשם – הפגיעה בתינוקת.

ב''כ הנאשם עתר לבטל הרשעת הנאשם בעיקר משום שהמעשה אשר בביצועו הודה הנאשם אינו מבטה רף חומרה גבוה.

בטרם דיון בשאלה האם יש להותיר ההרשעה על כנה אם לאו, מצאתי להתייחס לשני עניינים אשר נדמה כי בעלי חשיבות הם. ראשית, הנחת המוצא, ובכך אני מקבל טענת ב''כ הנאשם, שהנאשם קונטר על ידי אדם אחר, וברוב כעסו ותסכולו נטל סכין שהייתה שם בבחינת חפץ זמין ולאו דווקא משום שהיא סכין, שכן באותה מידה אילו היה שם חפץ אחר היה נוטלו ומטילו על הדוכן ברב כעס כאמור. ספק רב אילו לא היה מדובר בסכין אם היה לפנינו ההליך הפלילי הנוכחי. שאלה היא שלא אדרש לה אך אציבה, האם המעשה של הטלת הסכין על הדוכן, לא לעבר מאן דהו ולא משום הרצון לפגוע באמצעות הסכין במישהו היא בבחינת מעשה "שלא כדין" כפי שהמונח קיים בסעיף 341 לחוק העונשין. שהרי בעבירה זו של רשלנות שהיא למעשה עוולה אזרחית, על מנת שתקבל "אופי" פלילי יש להצביע על ערך מוסף המבדיל בין העוולה האזרחית לעבירה הפלילית. אלא שאין אני נדרש לשאלה זו. כל הצבתה היא להצביע על אי חומרת המעשה.

עניין אחר הוא בזהותו של הנאשם. הנאשם דמות ידועה במקומותינו בהיותו עורך דין ובמידה מסוימת, כפי הנהוג לכנות בימינו אלה - "איש תקשורת". שאלה היא שאין עליה תשובה והיא בבחינת היפותטית, האם הייתה התביעה טורחת ומגישה כתב אישום ופותחת בהליכים אלה תוך שימוש בזמן שיפוטי יקר מפז, אילו היה מדובר באדם שאינו מוכר? כאמור אין לי תשובה לכך.

המעשה שעשה הנאשם אינו חמור כלל ועיקר. אני אומר דברים אלה בהתעלם מתוצאת המעשה שכן, תוצאת מעשה מסוים אינה בהכרח מצביעה על מהותו. יש ומעשה פעוט יגרור אחריו תגובה אדירה ואיומה עד כדי אסונות. מבחן תוצאת המעשה במקרה זה אינו המבחן הקובע. בעניין זה שמעתי דברי הנאשם עת ביקש רחמי בית המשפט. ראוי לעיין בהם בטרם גיבוש דעה ועמדה. הנאשם מביע חרטה עמוקה, אמיתית וכנה על המעשה שעשה בלי מחשבה תחילה. יש להושיט לו יד במקרה זה ולקבל בקשת הרחמים.

וראוי להדגיש, בהיותו עורך דין, ממילא אתה אומר, כי בעקבות הרשעתו יינקטו נגד הנאשם הליכים משמעתיים על פי חוק לשכת עורכי הדין ומשום כך, עיסוקו בעתיד כעורך דין נתון בספק. השאלה היא שאלה של מידתיות בין המעשה האסור, שכאמור בעיני שהוא נבחן לגופו ולא על פי תוצאתו, שאינו חמור, לבין התוצאה דהיינו פגיעה אפשרית בתעסוקתו של הנאשם.

אני סבור כי אין מקום להרשיע הנאשם וכי ביצוע שירות לתועלת הציבור יהיה בו מענה ראוי ונכון לסיום הליכים אלה כמו גם פיצוי לתינוקת שנפגעה.

אשר על כן אני מורה על ביטול הרשעת הנאשם.

אני מחייב הנאשם לבצע של''צ בהיקף של 150 שעות על פי תוכנית שהוכנה עבורו על ידי שירות המבחן. משמעות השל''צ הוסברה לנאשם בלשון פשוטה, הנאשם הבין והסכים.

2,000 ש''ח פיצוי להורי התינוקת. הפיצוי ישולם עד ליום 1.9.11 על פי הפרטים שתמציא התביעה למזכירות בית המשפט עד ליום 15.8.11.

עותק מהחלטה זו יש להעביר לשירות המבחן.

המוצג יושמד.