מ.י. תביעות ראשל"צ נ' מעודד

גזר דין

1.הנאשם הורשע, לאחר הליך שמיעת הראיות, בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום: תקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירה על סעיף 380 בחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.מעובדות כתב האישום עולה כי בתאריך 14/6/2007, בשעה 11:30 או בסמוך לכך, בשכונת "פרס נובל" בראשל"צ, תקף הנאשם את מר לב יחנס (להלן: "המתלונן") בכך שהטיח את ידו השמאלית וכן את רגלו השמאלית של המתלונן במשקוף דלת רכבו של המתלונן, אחז בצווארו בתנועת חניקה וחבט באגרופיו בראשו של המתלונן ואף הכה את המתלונן במקל אשר נטל הנאשם מרכבו שלו. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלונן חבלות של ממש שהתבטאו בהמטומות ביד ובכתף שמאל, בבית חזה השמאלי, בירך שמאל ובצוואר, כאבים בלסת ורגישות באוזן ימין ובעורף, וכן הגבלה ניכרת בתנועות של המתלונן.

3.בטיעוניה לעונש טענה ב"כ המאשימה כי על פי כתב האישום וכן מעדוית שנשמעו בביהמ"ש עולה כי הרקע למעשים המיוחסים לנאשם הינו סכסוך עסקי בין השניים. הן הנאשם והן המתלונן, שניהם אנשי מקצוע בתחום הצבעות. בענייננו, המתלונן, אשר חשד כי הנאשם לוקח עבודות שיועדו תחילה למתלונן, עקב אחרי אביו של הנאשם שעה שזה יצא מחנות לחומרי צביעה ונסע ליעד אשר המתלונן טעה לחשוב כי הוא מקום בו בוטלה עבודה שיועדה לו. משהבין המתלונן כי יעד נסיעתו של אבי המתלונן אינה הכתובת אשר חשב, סובב רכבו במטרה לחזור על עקבותיו, אך טרם הספיק להשלים סיבוב רכבו הגיח הנאשם ותקף, כפי שפורט בכתב האישום ובהכרעת הדין, את המתלונן שעה שזה היה ישוב ברכבו.

בבואו לגזור דינו של הנאשם, על ביהמ"ש ליתן משקל בכורה למספר פרמטרים: הנאשם לא לקח אחריות על מעשיו וניהל הליך הוכחות ארוך אשר לכל אורכו טען כי הוא זה אשר הותקף על ידי המתלונן, טענה אשר נדחתה ע"י ביהמ"ש, השחיר פניו של המתלונן והעליל עליו עלילות שווא, ביצע מעשי אלימות חמורים אשר נעשו לעין כל, באור יום ובמרכזה של העיר וללא התגרות מוקדמת של המתלונן.

תוצאותיו החמורות של מעשה הנאשם מדברות בעד עצמן ובאות לידי ביטוי בתעודה רפואית שהוצגה בפני ביהמ"ש.

על ביהמ"ש לתת את הדעת כי המתלונן, כבן 54, אשר יכול בגילו להיות אביו של הנאשם, הותקף בתוך רכבו, מקום אשר הינו משול לחלק מביתו וממבצרו של אדם, ואשר נפרץ כליל ע"י הנאשם.

על ביהמ"ש להעביר מסר שגם כאשר הנאשם הינו נטול עבר פלילי, אדם נורמטיבי מן היישוב, אין לו הזכות לנהוג באלימות כלפי אדם תמים ולא יינקה ממעשיו בשל סיבה זו בלבד. על בריונים לתת את הדין למען יישאו בהשלכות ובאחריות למעשיהם ולמען ישכילו, הנאשם ואחרים שכמותו, להימנע מביצוע מעשים דומים בעתיד.

העובדה כי הנאשם סירב לקחת אחריות על מעשיו, ניהל הליך הוכחות ארוך, לא חסך מזמנו של ביהמ"ש וכן לא הביע חרטה כנה על מעשיו, כל אלו עומדים לנאשם לרועץ ואין לראותו כמי אשר מתקיימים בעניינו תנאים לקולא.

ב"כ המאשימה עתרה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל, מאסר צופה פני עתיד ופיצוי למתלונן.

4.בטיעוניו לעונש טען ב"כ הנאשם כי מדובר בנאשם אשר מעד מעידה חד פעמית ואינו בחזקת שור מועד, ואף המתלונן סלח לנאשם על מעשיו.

עוד טען כי, מבלי לגרוע מחרטתו של הנאשם על המקרה, יש לזכור כי למתלונן אשם תורם להתרחשות האירוע היות שעקב אחרי אביו של הנאשם.

לדבריו, לנאשם רקע של ילדות קשה, התייתם מאמו בגיל צעיר ופיתח תלות באביו. בעקבות מצב זה התפתחו אצל הנאשם אף בעיות נפשיות ובעיות של שליטה בכעסים אשר בגינן טופל. כמו כן הנאשם, מעצם הבנתו את בעייתו לשלוט בכעסים, פנה למרכז "קרבה בטוחה" וביקש מיוזמתו, אף שנעשתה לאחר הכרעת הדין בעניינו, להשתלב בסדנא לשליטה בכעסים.

האינטרס הציבורי מכוון לכך שמקרים שכדוגמת זה לא יישנו ולא יחזרו על עצמם. הוראה על שליחת הנאשם לקבלת טיפול, כזה אשר יביא לכך שהנאשם יפנים ויבין את חומרת מעשיו ולא יחזור עליהם בעתיד , היא הדרך לממש את האינטרס הציבורי כראוי, ולא כליאתו מאחורי סורג ובריח.

הנאשם התנצל בכתב בפני המתלונן וזה סלח לו ופנה אף הוא לביהמ"ש בבקשה שינהג עם הנאשם במידת הרחמים. כך גם הגיעו הצדדים להסכם כי הנאשם יפצה את המתלונן בסכום מוסכם של 13,000 ₪.

הנאשם הינו איש משפחה. לאשתו ולו נולדה ילדה עוד בטרם האירוע, כאשר הזוג עוד לא היה נשוי. הזוג נישא בשנת 2010 ואינו מחפש "הרפתקאות".

עד ליום האירוע לא היו לנאשם תיקים פתוחים או חקירות וכך גם לא לאחר האירוע עצמו. מדובר באדם נורמטיבי ולא אדם אלים. הנאשם למד את הלקח, הביע חרטה כנה ואמיתית והביע נכונות לפצות את המתלונן. אין כל סכנה הצפויה מהנאשם ובשליחתו לטיפול יהיה בכדי לאיין מסוכנות עתידית.

כך יש לתת את הדעת על הזמן הרב שחלף מאז האירוע עצמו, כ-4 שנים וכן כי כתב אישום כנגדו הוגש רק כעבור שנתיים מיום האירוע. הנאשם התייצב לכל הדיונים בעניינו כנדרש ולא ניסה לדחות את הקץ.

ב"כ הנאשם עתר להפניית הנאשם לקצין מבחן ובמידה שביהמ"ש לא ייעתר לבקשה זו אזי להסתפק במאסר על תנאי. כמו כן טען כי אין מקום להשית על הנאשם פיצוי לנאשם שכן זה הגיע עימו להסכמה בנוגע לפיצוי, וכן שלא להטיל על הנאשם קנס שכן מצבו הכלכלי קשה ולא יוכל לעמוד בהוצאה נוספת של קנס.

5.הנאשם הביע חרטה על מעשיו.