מ.י. תביעות חדרה -משטרת ישראל נ' קודי

החלטה

1.המדובר בבקשה לפסיקת הוצאות הגנה ושכ"ט עו"ד וכן פיצוי על מעצר ומעצר בית וזאת ע"פ סעיף 80 לחוק העונשין.

ע"פ האמור בבקשה, הנאשם היה עצור מיום 10.3.08 ועד 14.3.08 ולאחר מכן היה במעצר בית מלא עד ליום 29.4.08 כאשר בהמשך הומר מעצר הבית למעצר בית חלקי.

בתאריך 4.7.12 זוכה הנאשם מכל אשמה.

טוענת ב"כ המבקש (הנאשם) כי במהלך החקירה היה מחדל חקירה משמעותי שפגע בהגנתו וכי גם זוכה מעבירת האיומים בהעדר יסוד נפשי.

לטענתה, לו היתה החקירה מתנהלת ביתר יעילות ומקצועיות וההחלטה על הגשת כתב אישום היתה נעשית בישוב דעת ובזהירות היה נחסך סבל מהנאשם.

ב"כ הנאשם מפרטת את כל נסיבות ניהול התיק ובסופו של דבר, מבקשת להורות על פיצוי הנאשם בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין.

בדיון שהתקיים בתאריך 5.2.13 טענה ב"כ הנאשם כי הזיכוי, לפחות בעבירת האיומים, נבע מכך שבימ"ש קבע שאין באמור בכתב האישום כדי להוות איום וגם באשר לזיכוי מתקיפה, המדובר במחדל חקירתי בשל אי חקירת עד ניטרלי.

2.ב"כ המאשימה בתגובתה בכתב מעלה בין היתר טענות לגבי הזיכוי עצמו, דבר שכמובן אין לקבלו שכן לא הוגש ערעור על פסק הדין. טענות לגבי הניתוח המשפטי, בפסק הדין, מקומם במסגרת ערעור בלבד ולא במסגרת טענות לגבי חיוב המאשימה בפיצוי על פי סעיף 80 לחוק העונשין.

באשר לבקשה לגופה טוען ב"כ המאשימה, שלא הומצאו כל אסמכתאות לעניין ההוצאות ששולמו בפועל או שנגרמו בפועל לנאשם.

כן נטען שבהליך המעצר הסכים בא כוח הנאשם לקיום ראיות לכאורה ועל כן אין מקום לפיצוי בגין מעצרו.

בהמשך הבקשה מפרט ב"כ המאשימה את ההלכות לעניין פיצוי על פי סעיף 80 ועלות הפיצוי.

בדיון שהתקיים בתאריך 5.2.13 חזר ב"כ המאשימה על האמור בתגובה שהגיש בכתב תוך פירוט התגובה.

3.פסק הדין המנחה לעניין פיצוי סעיף 80 לחוק העונשין הינו ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל .

בפסק דין זה נפסק כי על מנת שבימ"ש יחייב את המדינה בתשלום פיצוי לנאשם חייבים להתקיים שני תנאים. האחד – כי הנאשם עמד לדין ויצא זכאי כאשר לא היה יסוד לאשמה והשני במקרה בו בימ"ש ראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

4.על מנת להגיע לכלל מסקנה כי לא היה יסוד לאשמה אין די להוכיח כי הנאשם זוכה, אלא על בימ"ש להוסיף ולבדוק את התשתית הראייתית שהייתה עובר להגשת כתב האישום לבית המשפט ורק אז יוכל בימ"ש להגיע למסקנה אם היה יסוד להאשמת הנאשם בדין פלילי.

ככל גוף מינהלי חייבת המאשימה לפעול בסבירות ובתום לב ואמות המידה של הסבירות מאזנת בין השיקולים. מקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה לא יקבע כי לא היה יסוד לאשמה, גם אם בסופו של דבר יצא הנאשם זכאי בדינו. בסופו של דבר, הנטל להוכיח את העילות האמורות בסעיף 80 מוטל על שכמו של הנאשם.

בע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל נאמר שהמבחן לפסיקת פיצוי ע"פ סעיף 80 בעילה הראשונה היא, האם תובע סביר היה מגיש כתב אישום, כאשר השימוש בעילה ייעשה במקרים חריגים, מקום בו לא היה בידי התביעה להוכיח פרטים מרכזיים באישום עד אשר הזיכוי היה צפוי מראש.

כן נאמר בפסיקה שבימ"ש יבדוק את שיקול דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום ורק אם נמצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמדה לדין, אם מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית ואם משום שהיה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה, יהיה מקום לפסיקת פיצוי.

הזכות לפיצוי תבחן לאור מצב הדברים עובר להגשת כתב האישום ולא בדיעבד. פגמים המתגלים במהלך המשפט וגורעים מכוחם של הראיות הנכללות לא יהוו בסיס לטענה כי לא היה יסוד לאשמה.