מ.י. פרקליטות מחוז המרכז נ' אנידם

גזר דין

רקע

הנאשם הורשע בהכרעת דין מפורטת בעבירה של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"). בהתאם להכרעת הדין נקבע כי הנאשם גנב מכספי חברת "רעם וברק" שבה עבד (להלן: "החברה") סך של 47,783 ₪.

לפי האמור בהכרעת הדין, הנאשם רשם שיקים לפקודתו שאותם קיבל ממעבידיו על מנת שישלם לאחרים, והפקיד את השקים הללו לחשבונו הפרטי. מעשים אלו נעשו במהלך תקופה של כשנתיים.

בעניינו של הנאשם התקבל תסקיר שירות המבחן. על פי האמור בתסקיר, הנאשם הינו כבן 56 גרוש בשנית ועובד. תסקיר שירות המבחן סוקר את הרקע המשפחתי והאישי של הנאשם. שירות המבחן מציין כי הנאשם תיאר בפניהם את הרקע לביצוע העבירות, אשר נוגע ליחסיו ולרגשותיו כלפי בעלי החברה. שירות המבחן מציין כי הנאשם נתון בחרדה סביב ההליך הפלילי והוא מבטא חרטה על התנהגותו. כן מציין שירות המבחן כי הנאשם חש רגשות השפלה, אשמה ובושה וכי הוא הפנים את חומרת מעשיו והפיק את הלקח הנדרש. שירות המבחן התרשם כי לא מדובר באדם בעל דפוסים עבריינים ולהערכתו מדובר במעידה חריגה על רקע שילוב נסיבות רגשיות. לפיכך, המליץ שירות המבחן על ענישה במסגרת צו של"צ לצד פיצוי כספי וענישה מרתיעה צופה פני עתיד.

טיעוני הצדדים

לטענת המאשימה, יש להתייחס בחומרה לעבירה של גניבה ממעביד בשל הפגיעה באמון שניתן בעובד. במקרה דנן, מדובר בעובד שעבד בחברה במשך שנים רבות, ניתנו לו תפקידים וסמכויות מכוח האמון הרב שרכשו לו מעסיקיו והנאשם בגד באמון. לטענת המאשימה, הפגיעה בחברה אינה רק בסכום הכסף שנגרע מקופתה אלא גם הפגיעה במוניטין שלה. המאשימה סבורה כי שיקולים לחומרה קיימים במשך הזמן בו נעברו העבירות, בכך שמדובר במספר מקרים ובכך שהכסף עד היום לא הוחזר.

המאשימה מבקשת לדחות את המלצת שירות המבחן ומציינת כי ההסברים שמסר הנאשם לשירות המבחן לגבי הרקע לביצוע העבירות, לפיהם מדובר בנטילת כספים בסכום שחבה לו החברה, נדחו במפורש בהכרעת הדין. לפיכך, עותרת המאשימה לעונש של מאסר בפועל.

באת כוח הנאשם טענה כי הנאשם זוכה בחלק מהמעשים שיוחסו לו בכתב האישום. באת כוח הנאשם ביקשה לאמץ את המלצת תסקיר שירות המבחן וזאת לנוכח הנסיבות החריגות אשר ציינה קצינת המבחן. באת כוח הנאשם ציינה כי מדובר במעשה שלא תוכנן מראש, וביקשה להתייחס למצוקות הרגשיות של הנאשם במקום עבודתו. לפיכך, עתרה באת כוח הנאשם לבטל את ההרשעה ולאפשר לנאשם להמשיך בחיים נורמטיביים. בהקשר זה ציינה באת כוח הנאשם את גירושיו של הנאשם ואת מצבו האישי הקשה. עוד טענה באת כוח הנאשם כי הנאשם הביע חרטה וכי אין ביכולתו להשיב את הכסף שנלקח וזאת לאור מצבו הכלכלי הקשה. כן ציינה כי הנאשם פוטר מהחברה מבלי שקיבל פיצויי פיטורין. עוד ציינה כי הנאשם שירת שירות צבאי וכן התנדב במשמר האזרחי וכי ההליך המשפטי גרם לנאשם זעזוע עמוק.

הנאשם עצמו טען שנענש כבר מספיק. מדבריו תרם רבות לחברה והקדיש לחברה את חייו. הנאשם ציין את מצבו הכלכלי הקשה, וביקש ליתן לו אפשרות לשקם את חייו.

דיון

הנאשם הורשע בעבירה של גניבה ממעביד, כאשר על פי הכרעת הדין גנב מהחברה בה עבד סך של 47,783 ₪. הנאשם הורשע כי עבד בחברה ובמהלך תקופה של כשנתיים רשם שיקים לפקודתו, אותם קיבל ממעבידיו על מנת שישלם באמצעותם לאחרים. הנאשם הפקיד את השיקים הללו לחשבון בבעלותו, ובכך נטל את הכספים שלא כדין. יודגש, כי אין המדובר במעשה חד פעמי, אלא בסדרה של מעשים שנמשכו על-פני תקופה. אין צורך להכביר במילים אודות החומרה שבעבירת גניבה ממעביד. לא בכדי קבע המחוקק בגין עבירה זו עונש מירבי של שבע שנות מאסר. לעבירה זו נלוות פגיעה באמון אשר רוכש המעביד לעובדיו ומכאן, בין היתר, חומרתה. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"פ (מח' ת"א) 72220/04 מדינת ישראל נ' כהנים (2006):

"באשר לאופי העבירה - לצד הנזק הרכושי שאיננו טעון, כאמור, פרשנות, עומד גם אופיין של העבירות שמדובר בהן. מדובר במעילה באמון ברמה החמורה ביותר שניתן להעלות על הדעת. המשיב ניצל את אמון מעבידיו ומשך כספים לצרכיו הפרטיים. הפסיקה החד משמעית שמדובר בגניבה ממעביד מצביעה על צורך בענישה של ממש שכוללת רכיב של מאסר מאחורי סורג ובריח, ולא בכדי".

ראו גם רע"פ כהנים נ' מדינת ישראל (2006); ע"פ (מח' ת"א) 71464/05 מדינת ישראל נ' בנליצי (2007); וכן ע"פ (מח' ת"א) 71438/07 מדינת ישראל נ' טיגמן (2007).

חומרה נוספת קיימת בכך שהנאשם, עד עתה, לא השיב את הכספים שגנב. הנאשם אף לא טרח להשיב את חלק הכספים אשר מלכתחילה הודה בנטילתם בסך של כ- 28,000 ₪.

לאור האמור לעיל, מובן הדבר שאין מקום לקבל את טענת ההגנה בדבר ביטול ההרשעה. ביטול ההרשעה אינו עולה בקנה אחד עם חומרת המעשים, והדברים ברורים.

לאחר שעיינתי בתסקיר שירות המבחן, לא שוכנעתי אף כי יש מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן להסתפק בעונש של מאסר על תנאי, פיצוי ושל"צ. שירות המבחן הסתמך בתסקירו על גרסתו של הנאשם הנוגעת לכך שמעשיו בוצעו על רקע כספים שהייתה חייבת לו, כביכול, החברה. זאת בקשר לתביעה אשר הגיש לטענתו נגד החברה לפני כעשרים שנה בבית הדין לעבודה. בהקשר זה מציין שירות המבחן כדלקמן (עמ' 2 פסקה שנייה לתסקיר):

"לדבריו, לפני 20 שנים הגיש תביעה כנגד מעסיקיו בגין אי תשלום קרן השתלמות כנדרש. לדבריו, הוחלט כי ישולם לו על כל שנת עבודה סכום קבוע מראש, אולם מעסיקיו לא עמדו בכך. משה ציין כי לא עמד על זכויותיו ולא תבע אותם פעם נוספת מחשש לפגוע ביחסים הטובים שהיו לו עם מנהליו וחשש לפיטוריו".

שירות המבחן מקבל את גרסתו של הנאשם, ובין היתר לאור גרסה זו, מגיע להמלצה חיובית בעניינו. ברם, בהכרעת הדין נדחתה גרסתו זו של הנאשם מכל וכל (פסקה 93 להכרעת הדין). לפיכך, סבורני כי המלצת שירות המבחן נסמכת על תשתית עובדתית שגויה, לפחות בחלקה.

לעומת זאת, יש לזקוף לקולא את היות הנאשם אדם נורמטיבי, כאשר מדובר בהרשעתו היחידה. עוד יש לציין את מצבו הכלכלי והאישי הקשה. כמו כן, אציין כי הנאשם הביע חרטה, אם כי חלקית בקשר למעשיו, וזאת הואיל ולטענתו נטל שלא כדין רק חלק מן הכספים בגינם הורשע. בהקשר זה, על אף שאיני מקבל את המלצת שירות המבחן, הרי שיש ליתן משקל לעמדת שירות המבחן, וליתר האמור בתסקיר.