מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי נ' חמאיסה ואח'

החלטה

בפני בקשה מטעם המבקשים, המוגשת מכוחו של סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן : "החוק") ומכוחן של תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב – 1982 (להלן : "התקנות"), לחייב את המשיבה לפצותם בשל מעצרם ולשפותם בגין ההוצאות שהוציאו לשם הגנתם.

הבקשה

בבקשתם, מציינים המבקשים, כי שהו במעצר כל משך ניהול ההליך הפלילי בעניינם – תקופה של שנה תמימה ועוד 15 ימים, עד לסיומו של המשפט בזיכויים המוחלט. המבקשים מציינים, כי הם אנשים נורמטיביים שסבלו מנזקים כלכליים ומשפחתיים רבים בשל כך.

לטענתם, לא היה מקום כלל להגיש כתב אישום כנגדם. המבקשים מציינים, כי הם העלו טענת אליבי, כבר בחקירותיהם במשטרה, וטענתם זו הוכחה מעל לכל ספק סביר במשפט. תמיכה לטענה זו מוצאים המבקשים בעדותו של מהנדס הרדיו חיים קלוש ושל העד ריאד אבו סוויס, שהעיד על שעת תחילת האירוע. עוד נסמכים המבקשים על הקביעה בהכרעת הדין, לפיה האירוע התרחש בסביבות השעה 23:30 ולא בשעה 23:00, כגרסת המתלוננים.

עוד טענו המבקשים, כי מתקיימות בעניינם נסיבות מיוחדות המצדיקות פסיקת פיצויים והחזר הוצאות ההגנה במשפט. לדידם, המשיבה נקטה באפליה אסורה, תוך פגיעה בעקרון השוויון ובכללי הצדק הטבעי, עת השותפים האחרים לאירוע לא הובאו כלל לדין.

התגובה

בפתח תגובתה מציינת המשיבה, כי לא כל הליך משפטי פלילי המסתיים בזיכויו של הנאשם מביא, מניה וביה, לפיצויו של הנאשם. המשיבה מוסיפה, כי פיצוי הנאשם הוא החריג שאינו מצביע על הכלל.

באשר לעילת הפיצויים הראשונה (לא היה מקום להגשת כתב האישום) סבורה המשיבה, כי היה גם היה מקום להגשתו של כתב האישום. המשיבה מציינת, כי בעת ההחלטה על הגשת כתב האישום, עמדו לנגד עיניה גרסאותיהם של המתלוננים והתעודות הרפואיות בנוגע לפציעתם; איכון מכשירו הסלולארי של המבקש 1, המצביע על נוכחותו באזור רהט בשעת האירוע, אליבא דמתלוננים; נוכחותו של המבקש 2 בזירת האירוע לא הייתה כלל במחלוקת. המשיבה מוסיפה, כי על בסיס הראיות הנ"ל נקבע שקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות שיוחסו למבקשים, באופן המצדיק את מעצרם עד תום ההליכים. החלטה זו אף אושרה בבית המשפט העליון. עוד נטען, כי בניגוד לטענת המבקשים, זיכויים אינו זיכוי מוחלט כי אם זיכוי מחמת הספק בלבד.

באשר לעילת הפיצויים השנייה (נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי) סבורה המשיבה, כי אף עילה זו אינה עומדת למבקשים. לדידה, המשפט התנהל בלוח זמנים סביר והפגיעה במבקשים לא חרגה מעיקרון המידתיות. עוד צויין, כי לא נמצא כל חוסר תום לב בהתנהלות החקירה. באשר לטענת האפליה השיבה המשיבה, כי מדובר במעורבים בני העדה הבדואית, והיה קושי באיתורם, באופן שאין לזקוף חסר זה לחובתה.

המתווה הנורמטיבי

סעיף 80 לחוק, שכותרתו "הוצאות הגנה מאוצר המדינה", מתחם את המקרים לפיצוי נאשם, בגין ימי מעצרו ושיפויו בגין הוצאות הגנתו, בקובעו כדלקמן:

"(א)משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 בסכום שיראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים."

מתוקף סמכותו על פי סעיף 80 לחוק, התקין שר המשפטים את התקנות. במסגרתן נקבע, כי בקשה לפיצוי בשל מעצר או מאסר והוצאות הגנה תוגש "מיד לאחר החלטת הזיכוי" (תקנה 4). תקנות 8,9 קובעות את סכום הפיצוי המקסימאלי בגין רכיבים אלו.

על אופיו של הליך הבקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק עמד כב' השופט חשין בע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 73, 100, כדלהלן:

"... הליך פסיקתם של שיפוי ופיצוי אינו אלא ספיח למשפט הפלילי, הליך טפל להליך הפלילי העיקרי. שומה עלינו איפוא להיזהר שלא נהפוך זנב לראש, שלא ניגרר להליך ארוך ומורכב שנושאו הוא הפיצוי והשיפוי. חייבים אנו להזהיר עצמנו מפני הליך-של-מדרון, מדרון העשוי להפוך מדרון חלקלק. נהיה ערים וקשובים לכך שהליך השיפוי הפיצוי אסור לו שיהפוך לחזרה על משפט פלילי בהיפוך: שזו הפעם הנאשם שזוכה יהיה מאשים והמדינה תהא נאשמת. עוד נזכור, כי לרשות נאשם שזוכה בדינו עומדת, במקרה המתאים, עילה בנזיקין... ומכאן טעם נוסף לנהוג בהליך שיפוי ופיצוי כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין אך כהליך נספח וטפל להליך העונשין...." (פסקה 49 לפסק דינו של כב' השופט חשין).

על הרציונל העומד בבסיסו של סעיף 80 לחוק עמד כב' השופט לוי בע"פ 2366/03 עסאף בן אליאס עאסף נ' מדינת ישראל (מיום 1/12/04, פורסם באתר "נבו") כדלהלן:

"זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לפיצוי וכיסוי הוצאות הגנתו, בנסיבות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין, מגלמת בתוכה את ההכרה בנזק שנגרם לנאשם כתוצאה מההליכים שנכפו עליו. העמדתו של אדם - כל אדם - לדין, גוררת מעצם טיבה פגיעה בכבוד האדם, בשמו, בזכותו לפרטיות, ולעיתים, גם בזכותו לחירות. לכל אלה נלווה כדרך קבע חסרון כיס הנובע מהצורך לממן הגנה ראויה, ולעתים גם פגיעה בעיסוקו של הנאשם ואף בקניינו" (סעיף 10).