מ.י. פרקליטות המדינה נ' ביבר ואח'

גזר דין

העובדות

1.הנאשמים הודו והורשעו בכתב אישום מתוקן המייחס להם עבירות של זיוף ועבירות מס, כמפורט להלן.

בכתב האישום תואר כי בתקופה שבין חודש נובמבר 2003 לבין דצמבר 2005 ניהלו הנאשמים עסק לזיוף ומכירה של תעודות אקדמיות פיקטיביות (להלן: עסקי התעודות המזוייפות). הם זייפו ומכרו לאנשים ברחבי העולם מסמכים הנחזים להיות תעודות ומסמכים של אוניברסיטאות אמיתיות, כאשר למעשה היו אלו אוניברסיטאות ומסמכים פיקטיביים (להלן: התעודות). הנאשמים העסיקו בין עובד ל-5 עובדים שעסקו ב"טלמרקטינג" ומכרו ללקוחות את התעודות המעידות על לימודים אקדמיים בתחומים שונים ובדרגות שונות על פי בחירת הלקוחות. הלקוחות בחרו גם את ממוצע הציונים, גליון הציונים ויתר המסמכים המבוקשים. המסמכים הודפסו על ידי עובדיהם או שלוחיהם של הנאשמים ושוגרו ללקוחות ברחבי העולם. הלקוחות שילמו לנאשמים באמצעות כרטיסי אשראי או העברות בנקאיות.

על מנת לגרום לתעודות להיחזות כמייצגות לימודים במוסדות אוניברסיטאיים אמיתיים, הפעילו הנאשמים אתרי אינטרנט שנחזו כאתרי בית של האוניברסיטאות, אולם היו מקושרים למחשבי הנאשמים אשר קיבלו את הדואר האלקטרוני שנשלח לאתרים אלה. כמו כן הנאשמים רכשו או בנו אתר הנחזה להיות אתר אובייקטיבי המבסס הכרה באוניברסיטאות הפיקטיביות כאילו היו מוסדות אקדמיים אמיתיים. הנאשמים הפנו חלק מרוכשי התעודות לאתר זה כדי לבסס את אמיתות מצג אמינות האוניברסיטאות בפני מעסיקיהם או אנשים אחרים שבפניהם הציגו את התעודות. התעודות נמכרו ללקוחות תמורת סכומים שבין 500-3,000 דולר, ולחלקן נלוו גליונות ציונים או מכתבי המלצה הנחזים כחתומים על ידי בעלי תפקידים באוניברסיטאות, כאשר כל המסמכים הללו היו פיקטיביים.

2.בתקופת פעולת עסקם המשותף של הנאשמים הם מכרו תעודות בסכום כולל של 1,140,000$. הנאשמים לא דיווחו לרשויות המס על פעילותם, לא ניהלו כלל פנקסים כדין ולא דיווחו על הכנסותיהם.

בתקופה שבין ינואר 2006 עד מאי 2007 ניהל נאשם 1 לבדו עסק למכירת תעודות בשיטה המתוארת לעיל. הוא השתמש בחשבון בנק של חברה שהיתה בשליטתו, ומכר תעודות בסכום כולל של 290,000 ₪. גם בתקופה זו הנאשם לא ניהל פנקסים כדין, לא הודיע לרשויות המס על פעילותו ולא הגיש דו"חות עד הגשת כתב האישום.

3.באישום הראשון נטען כי הנאשמים הפעילו את עסקי התעודות המזוייפות בתקופה שבין נובמבר 2003 לבין דצמבר 2005. הם ייצרו עבור לקוחותיהם מסמכים הנחזים כמסמכים שהופקו על ידי האניברסיטאות הפיקטיביות המעידים על פעילות לימודית וקבלת תואר אקדמי. הם השתמשו באתרי האינטרנט שהיו בניהולם. על סמך מצגים אלו קיבלו הלקוחות הכרה בפעילויות לימודיות כביכול ובתארים שניתנו להם כביכול על ידי אוניברסיטה קיימת, כאשר בפועל המסמכים והתעודות נקנו בכסף ולא בוצעו פעולות כאמור. הנאשמים הודו באישום זה בעבירה של זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

באישום השני הואשמו הנאשמים בהעלמת ההכנסות שצמחו להם מעסקי התעודות המזוייפות. הנאשמים מכרו בשנים 2003, 2004 ו-2005 תעודות בהיקפים של לפחות 25,150$, 452,717$ ו-539,725$ בהתאמה. בסך הכל בתקופת פעילות העסק המשותף מכרו הנאשמים תעודות בסכום של כ-1,140,000$. התקבולים שהתקבלו חולקו בשווה בין הנאשמים. הנאשמים הודו והורשעו בכך שלא הודיעו לפקיד השומה על הקמת העסק המשותף, לא ניהלו כלל פנקסים בתקופת פעילותו של העסק, ולא הגישו דו"חות במועד. נאשם 1 לא הגיש דו"חות אישיים למס הכנסה עד הגשת כתב האישום. נאשם 2 הגיש דו"חות בשנת 2007, לאחר שנחקר על המעשים נשוא כתב האישום, ודיווח על חלק מההכנסות ככנסות מדיבידנד שהתקבל מחו"ל, החב בשיעור מס מופחת. בשל כל אלו הורשעו הנאשמים בעבירות של שימוש בערמה ותחבולה – עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה), אי ניהול פנקסי חשבונות - עבירה לפי סעיף 216(5) לפקודה, ואי הודעה על התחלת התעסקות – עבירה לפי סעיף 215 א לפקודה.

4.האישומים השלישי והרביעי מתייחסים לנאשם 1 בלבד. האישום השלישי עניינו המשך ניהול עסקי התעודות הפיקטיביות על ידי נאשם 1 בלבד בשנים 2006, 2007, והאישום הרביעי מייחס לנאשם 1 עבירות מס כמפורט באישום השני בגין שנים אלו, כאשר סכומי המכירה עמדו על 110,895$ לפחות בשנת 2006 ו-50,105$ לפחות בשנת 2007.

טענות הצדדים

5.ב"כ המאשימה ציין בטיעוניו כי מדובר בעסק שגילגל למעלה ממיליון דולר, בעיקר בתקופת עבודתם המשותפת של הנאשמים, וכי מדובר בזיוף בהיקפים המתאימים למדינת עולם שלישית ולמדינות שישראל אינה רוצה להימנות עליהן.

באשר לערך החברתי הנפגע התייחס ב"כ המאשימה לפגיעה בסולידריות החברתית, ובשוויון בנטל ובניצול השירותים שמסקת המדינה והחברה מבלי להשתתף בהם. מכירת התעודות מקימה סכנה להבאשת ריחה של מדינת ישראל בעולם, כאשר התעודות שנקבנו תמורת סכומים של מאות ואלפי דולרים נועדו מן הסתם לשימוש ולא לתצוגה על הקיר בלבד.

התובע ציין כי העסק פעל תקופה לא קצרה – שלוש וחצי שנים ע"י נאשם 1 ושנתיים ע"י נאשם 2. תפעול עסק לתקופה כזו מצריך השקעה ושיקול דעת. הוא טען כי האחריות מתחלקת בשווה בין שני השותפים, גם אם כל אחד מהם התמקד בתחומים אחרים. הוא טען כי גם אם מצבם הכלכלי של הנאשמים היה קשה, אין בכך כדי להצדיק ביצוע העבירות.

6.לעניין מתחם הענישה, ב"כ המאשימה הגיש פסיקה רלוונטית לעבירות מס וכן הפנה לגזר דינו של מעורב אחר ומרכזי בפרשה, יונתן רבינוביץ, אשר נדון בת"פ (שלום ירושלים) 4733/06 לשלוש שנות מאסר. כמו כן הפנה לתיק נגד אברהם מנדרוביץ, ת"פ (שלום ירושלים) 41764-01-11, אשר במועד שמיעת הטיעונים לעונש עניינו טרם הסתיים, ואשר נדון בסופו של דבר לעונש של שישה חודשי עבודות שירות וקנס כספי. התובע עמד על נקודות שוני ודמיון בין המעורבים האחרים לבין הנאשמים בתיק זה. הוא טען כי מתחם הענישה נע בין הרף העליון של שלוש שנות מאסר שהוטלו על יונתן רבינוביץ, לבין רף תחתון של שנה. ביחס לקנס, המתחם נע לשיטתו בין הקנס שהוטל על רבינוביץ לבין מחצית הסכום. אעיר כאן כי בפרוטוקול נרשם מפי ב"כ המאשימה כי הקנס שהוטל על רבינוביץ עמד על 80,000 ₪.

קיימת אי בהירות בעניין זה, שכן בערעור שהוגש על גזר דינו של רבינוביץ הסכימו הצדדים להסדר תשלומים בנוגע ליתרת הקנס שטרם שולמה עד מועד הדיון, וסכום זה עמד על 180,000. נראה, איפוא, כי כוונת התובע היתה לסכום של 180,000 ₪, ולא ל-80,000 כפי שנרשם. עם זאת, עיון בגזר דינו של רבינוביץ מצביע על כך שהקנס שהוטל עליו עמד על 200,000 ש"ח, ובנוסף הוטל קנס של 50,000 ₪ על החברות המעורבות. כך שאם הקנס שלו טוענת המאשימה נגזר מהקנס שהוטל על רבינוביץ, הרי שהוא גבוה בהרבה מהסכום של 80,000 ₪.

באשר לשיקולים במסגרת המתחם, ב"כ המאשימה הפנה לעובדה שהנאשמים לא הגישו דו"חות לפני פתיחת החקירה. נאשם 1 לא הגיש דו"חות כלל, ונאשם 2 הגיש דו"חות שאינם משקפים נכונה את העובדות. הוא התייחס גם לזמן הרב שחלף, אם כי, לדבריו, חלוף הזמן אינו באשמת המאשימה ואף לא באשמת הנאשמים. כמו כן טען כי קיים צורך בהרתעה, במיוחדכשמדובר בעבירות שגילויין קשה ושאין בהן מתלונן בשר ודם.

7.ב"כ נאשם 1 הקדישה חלק ניכר מטיעוניה לניסיון להציג את מעשי הנאשם ככאלה המצויים על גבול הפליליות, ואת הנאשם כמי שלא היה מודע לאיסור ולחומרה שבמעשיו. אני סבורה שקיים קושי בטיעון כזה, הן במישור הפורמלי, לאחר שהנאשם הודה והורשע בעבירות המיוחסות לו, הן במישור המהותי, שכן מדובר במעשים שהאיסור שבהם גלוי לעין כל. לטענת ב"כ נאשם 1 העסק שניהלו הנאשמים אינו מהווה עבירה במדינות רבות. רוכשי התעודות המזוייפות ידעו מה נמכר להם וחתמו על אישור שהם מודעים לכך שמדובר באוניברסיטה שאינה מוכרת. כמו כן נדרשו הרוכשים לשלוח קורות חיים המתאימים לתואר שהתבקש. היא הוסיפה וטענה כי לא ידוע איזה שימוש נעשה בתעודות המזוייפות, ובכל מקרה מדובר בתארים המבוססים על ידע כללי, ולא בתעודות לצורך עיסוקים המצריכים מיומנות ממשית, כגון עיסוק ברפואה או רשיון נהיגה. לדבריה הנאשם פעל בתמימות, ולאחר שהתברר לו כי המעשים אינם חוקיים הפסיק ולא חזר לבצעם. הסניגורית טענה כי הנאשם לא היה מודע לכך שלא הוגשו דו"חות במועד, והדו"חות הוגשו גם אם באיחור. היא הוסיפה כי קיים ויכוח בין הנאשמים בנוגע להכנסות והנושא מצוי בהליכים משפטיים ביניהם.

ב"כ נאשם 1 התייחסה גם לנסיבות חייו של הנאשם, הוא עלה לישראל כחייל בודד, הקים משפחה אולם לא השתלב בעבודה מתאימה ונקלע לקשיים כלכליים. הנאשם הוכרז כחייב מוגבל, הוא ואשתו משלמים את חובותיהם במסגרת איחוד תיקים. הכנסותיהם נמוכות ולהם חמישה ילדים, ששניים מהם סמוכים על שולחנם. אין לנאשם עבר פלילי והוא אדם נורמטיבי. לטענת הסניגורית אין תועלת במאסרו של הנאשם, והיא ביקשה להתחשב במצבו הכלכלי לעניין גובה הקנס שיוטל עליו.

8.ב"כ נאשם 2 טענה כי הנאשם החל לטפל בהגשת דו"חות למס הכנסה עוד לפני חקירת המשטרה, והגיש את הדו"חות בשנת 2007. תוכן הדו"חות נעשה בהיוועצות עם רואה חשבון, ויש היגיון בדיווח על ההכנסות בחו"ל שכן רב התשלומים נעשו בכרטיסי אשראי זרים. היא התייחסה גם לסכומי ההכנסות, לכך שיש לחלקם בין שני השותפים וכן לכך שסכום הרווח קטן מסכום ההכנסה.