מ.י. פרקליטות המדינה, מחלקה כלכלית נ' אברהם ואח'

החלטה

ביחס למשיבים 3 ו-10

כללי

החלטה זו הינה במסגרת בקשה למתן צו זמני ברכוש ולמתן צו ארעי וכן בקשה להארכת תוקף ערובות ותנאי שחרור עד תום ההליכים (להלן: "הבקשה"). במסגרת הבקשה התבקשו סעדים שונים ובכלל זה נתבקשה הארכת תוקפו של צו עיקול מיום 7.9.09 (שניתן ע"י כב' השופטת ד"ר אבניאלי ב"ש 21736/09). הצו הוטל לבקשת המבקשת, בין היתר, על רכב מסוג פולקסווגן טוראג שנת 2007, מ.ר. 3839560 (להלן: "הרכב"), נוכח טענת המבקשת כי הרכב שייך למשיב 3 - מרדכי חמיאס, הגם שהינו רשום על שם המשיב 10. יצוין כי הצו מיום 7.9.09 הוארך ביום 6.12.09 עד למתן החלטה אחרת.

החלטה זו נוגעת לאותו חלק בבקשה המתייחס לנכסים אשר המבקשת עותרת לתפיסתם (עמ' 5 לבקשה), כאשר סעיף 27 לבקשה מתייחס לרכב שבענייננו, אשר המשיב 10 שהינו הבעלים הרשום טוען לזכותו על הרכב ועותר להשבתו, ואילו המבקשת טוענת שהרכב שייך למשיב 3 ומכאן עותרת להמשך תפיסתו.

הבקשה הוגשה בד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד המשיב 3 וארבעה אחרים – כאשר המשיב 3 הינו נאשם 3 בכתב האישום, כאשר הצווים נתבקשו בהתאם לסעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון"), בצירוף סעיף 36 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג – 1973 (להלן: "פקודת הסמים"). בבקשה מתבקשים סעדים בגדרם מתבקש המשך תפיסת רכוש ובכלל זה הרכב נשוא החלטה זו, לצורך חילוט הרכב בסוף ההליך. יצוין כי כתב האישום מייחס לכאורה לנאשמים, ביניהם המשיב 3, עבירות בניגוד לחוק איסור הלבנת הון.

הצדדים הרלוונטים אפוא להכרעה בעניין הרכב הינם המשיב 3, אשר הרכב נתפס ע"י המבקשת במסגרת הסעדים הזמנים שנתבקשו ביחס לרכושו (בתחילה כחשוד ובהמשך כנאשם בפרשה); ומנגד המשיב 10, אשר הינו הבעלים הרשום של הרכב, טוען לזכות בו ומכאן עותר להשבתו.

על בית המשפט לבחון אפוא שאלת המשך תפיסת הרכב לאור עמדת המשיב 10 (להלן: "המשיב" או לעיתים "הטוען לזכות"), המתנגד להמשך החזקתו, טוען לזכות ברכב כבעליו הרשום והמהותי ומכאן עותר להשבתו לחזקתו.

יאמר כבר עתה כי בדיון שהתקיים במעמד הצדדים טען המשיב 3 כי הרכב אינו שייך לו וכי הוא אינו טוען לכל זכות בו.

המשיב נחקר בבית המשפט ובמסגרת עדותו הוגשה אף אמרתו במשטרה מיום 8.9.09 (מב/1). המשיב העיד כי הוא בעל חברה למכירת רכב מיד שנייה, העוסקת במכירת רכב, מימון רכב וטרייד אין. הוא ציין כי הרכב המדובר רשום על שמו ולא על שם החברה, שכן היה זקוק לביטחונות לבנק.

לטענת המשיב הרכב שייך לו והינו בבעלותו המהותית. הוא ציין כי אמנם הרכב נמכר למשיב 3 ואף נערך הסכם מכר עימו ועם ואשתו, אך בהתאם להסכם לא נרשם הרכב בבעלות המשיב 3, זאת כדי להבטיח התשלום בגין הרכב. משלא עמד המשיב 3 בתשלומים, ולאחר שאף אחיו של המשיב 3 - שהודיע כי ישלים התשלום במקומו - לא עשה כן, יש מקום להחזיר הרכב אליו ומסיבה זו השאיר הרכב בבעלותו.

עוד הדגיש כי לקח הלוואה בגין הרכב, אותה הוא ממשיך לשלם מידי חודש בחודשו, ואף קיים שעבוד לטובת הבנק, עקב ההלוואה, כאשר בהמשך אף הוגש אישור על שעבוד לטובת בנק מזרחי טפחות בגין הרכב, ועל תשלום הלוואה.

עוד ציין המשיב בעדותו כי כאשר מדובר במכירת רכב בה המימון נעשה דרכו ולא דרך החברה, הוא נוהג להחתים את לקוחותיו על סעיף המאפשר לו לקחת את הרכב בחזרה, אם הלקוח לא עומד בתשלומים בגין הרכב. המשיב אישר כי קיבל מהמשיב 3 כ-120,000 ₪ בגין מכירת הרכב, אך ציין כי מדובר בתשלום חלקי בלבד, שכן שווי הרכב ביום ביצוע העסקה היה 300,000 ₪. המשיב אישר כי הסכים שהיתרה תשולם ע"י המשיב 3 בתשלומים. עוד אישר כי האיתורן שברכב לא הותקן על ידו, כי הוא לא שילם בגין ביטוח לרכב, כי פוליסת הביטוח לא יצאה על שמו, וכי הרכב לא היה בשימושו אלא בשימוש המשיב 3 או אשתו. בעדותו ציין כי הרכב נתפס אצל אחיו של המשיב 3, לאחר שהמשיב 3 העבירו אליו כדי שימשיך התשלומים בגין הרכב למשיב 10.

יאמר כבר עתה כי לבית המשפט לא הוצג החוזה עליו דיבר המשיב 10, למרות שהמשיב נשאל עליו כבר בחקירתו במשטרה באוגוסט 2009. עוד יצוין, כי מאישור ההלוואה שצורף על ידי המשיב לאחר הדיון, עולה כי ההלוואה ניתנה ל"אלדר חברה לרכב בע"מ", ולא למשיב עצמו.

ב"כ המשיב טען כי המשיב הוא בעליו הרשום של הרכב וכי לאור כל האמור הזכות הקניינית ברכב היא של המשיב, ולפיכך יש להשיבו אליו. הוא הדגיש כי זכותו של המשיב ברכב לא הופרכה וכי עדותו תומכת בטענה זו, בין היתר נוכח העובדה שהוא הבעלים הרשום במשרד הרישוי. עוד הדגיש כי המשיב ממשיך לשלם ההלוואה בגין הרכב, ומבחינה מהותית לא נפגמה זכותו. ב"כ המשיב הוסיף כי השימוש ברכב עבר למשיב 3, ולפיכך הוא שנשא בהוצאות הביטוח והאיתורן, אך אין הדבר פוגם בכך שמבחינה מהותית הבעלות נותרה של המשיב.

בטיעוניו הפנה לסעיף 36 ג' לפקודת הסמים ולבש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון (לא פורסם) (להלן: "עניין סיטבון"), ובמיוחד לפסקה 48 לפסק הדין.

בתגובה שהוגשה לבית המשפט לאחר הדיון הוסיף ב"כ המשיב עוד כי מאחר שהרכב לא נתפס אצל הנאשם 3, לא הוכח כי הרכב היה בשימושו, וגם משום כך יש להשיבו למשיב.

ב"כ המבקשת מנגד ביקש להיעתר לצו ולדחות טענות המשיב. בטיעוניו הדגיש כי בהתאם לסעיף 21 ב' לחוק איסור הלבנת הון, יש לבחון מבחן מהותי כדי להכריע האם רכוש מסוים מצוי בשליטתו או בחזקתו של אדם. על פי מבחן זה, הרכב נמצא בחזקתו של המשיב 3, משהוכח כי היה בשימושו, הוא היה זה שנשא בכל ההוצאות בגין הרכב, לרבות התקנת איתורן ותשלום בגין ביטוח. המשיב 3 אף שילם 120,000 ₪ בגין הרכב.

ב"כ המבקשת הטעים עוד כי בבחינה מהותית עסקת המכר של הרכב למשיב 3 הושלמה. העובדה שהמשיב 3 לא עמד בתשלומים בגין הרכב אין בה כדי להשיב את הבעלות ברכב למשיב. על כן לשיטתו, לכל היותר מדובר בחוב כספי שנותר לזכות המשיב, שאינו מקנה לו זכות הקודמת לזכותה של המבקשת בענייננו.

אף ב"כ המבקשת הפנה לפסה"ד בעניין סיטבון, במיוחד לפסקה 51 לפסק הדין, וטען כי לאור האמור בפסיקה ובחקיקה הרלבנטית, הרכב היה בשימושו ובחזקתו של המשיב 3 ויש לפיכך להאריך הצו ביחס לרכב. בתגובת המבקשת שהוגשה לאחר הדיון הטעים ב"כ המבקשת כי מחקירתו הנגדית של המשיב עלה, בין היתר, כי הרכב היה בשימושו של נאשם 3.