מ.י. ענף תנועה ת"א נ' עמר

בפני

כב' השופטת דלית ורד

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין אי מתן אפשרות להולך רגל חצות מעבר חצייה בבטחה, נהיגה בקלות ראש תוך גרם חבלה של ממש ואי הודעה על התאונה.

בכתב האישום נטען כי ביום 22.8.07 סמוך לחצות, נהג הנאשם רכב יונדאי בבני ברק ברחוב כהנמן (השומר) מכיוון דרום לצפון והתקרב לצומת עם רחוב שרת. ברחוב כהנמן בסמוך לפני הצומת מסומן לרוחב הכביש מעבר חצייה, כשאין אור ירוק משותף להולכי הרגל ולרכבים הנוסעים בכיוון בו נסע הנאשם. אותה שעה חצתה את מעבר החצייה מרגילנר מרים ילידת 1940 (להלן-הולכת הרגל).

לפי הנטען הנאשם לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא אפשר להולכת הרגל לחצות את מעבר החצייה בבטחה ופגע בה. כתוצאה מהפגיעה הולכת הרגל נפלה לכביש וסבלה חבלה של ממש, שבר באצבע כף רגל שמאל. עוד נטען כי הנאשם לא דיווח למשטרה על אירוע התאונה.

הנאשם מצידו הודה כי נהג במקום ובשעה כמפורט בכתב האישום. הוא הודה כי רכבו היה היחידי באזור ולא היה רכב אחר באזור שיכול היה לפגוע בהולכת הרגל. עם זאת, לטענתו הוא לא הרגיש בפגיעה בהולכת הרגל היות ויכול והיה באי הכרה זמנית ולכן לגרסתו ייתכן שפגע בהולכת הרגל וייתכן שלא, ולנוכח הספק טען הנאשם כי מן הדין לזכותו מהאישומים כנגדו.

מטעם התביעה העידו בפניי הולכת הרגל, גב' הינדה ברקוביץ שהייתה עדת ראיה ובוחן התנועה, ומטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו.

לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את הראיות הגעתי למסקנה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו, וזאת מהנימוקים הבאים:

1. הולכת הרגל העידה בפניי והתרשמתי כי מדובר אישה אצילית וישרת דרך.לטענתה היא חצתה את מעבר החצייה באור ירוק ובעת שחלפה מחצית מרוחב מעבר החצייה היא נפגעה מרכב וכתוצאה מהחבטה נפלה לכביש. היא ציינה כי לא ראתה את הרכב הפוגע היות והיא הלכה קדימה ואילו הרכב פגע בה בצד הגוף. היא הוסיפה כי לאחר התאונה ניגש אליה הנאשם ולשאלתה מדוע פנה אליה השיב הנאשם כי הוא נהג.

הנאשם לא חלק על אמינות גרסתה של הולכת הרגל אך הסתמך על דבריה כי לא ראתה את הרכב הפוגע לפני התאונה. הנאשם הודה כי הוא ניגש להולכת הרגל וטען בפניה כי הוא הנהג, אך לדבריו לא אמר לה כי הוא הנהג הפוגע.

מדבריה של הולכת הרגל ניתן להסיק כי נפגעה מרכב בעודה חוצה את מעבר החצייה באור ירוק, כשלאחר התאונה הנאשם פנה אליה וטען כי הוא הנהג.

הולכת הרגל הוסיפה עוד בעדותה כי הגברת הינדה ברקבוביץ (גברת ברקוביץ) הייתה עדת ראיה לתאונה, אין ביניהן קשרי משפחה או היכרות מוקדמת, כשלאחר התאונה גברת ברקוביץ עשתה כלפיה מחווה וליוותה אותה באמבולנס לבית החולים עד שבנותיה הגיעו.

2. גברת ברקוביץ הינה אשה מבוגרת, ילידת 1928 אשר במועד האירוע הייתה בדרכה חזרה לביתה לאחר תפילת שבע ברכות. בעדותה הראשית מסרה העדה כי אינה זוכרת את האירוע לפרטי פרטים, וכי במועד בו מסרה הודעה במשטרה זכרה טוב יותר. העדה הוסיפה כי "אין לי קשר עם האישה, מה שכתוב זה מה שהיה". התרשמתי באופן ברור כי גברת ברקוביץ לא זכרה בעת עדותה את האירוע והנאשם עצמו טען כי היות והעדה אינה זוכרת, אין לקבל את הודעתה במשטרה.

בהודעתה במשטרה מסרה גברת ברקוביץ כי היא חצתה את הכביש באור ירוק כאשר הולכת הרגל הלכה לפנייה. או אז היא הבחינה ברכב שנסע ברחוב השומר (רחוב כהנמן) מכיוון צפון לדרום אשר בהגיעו למעבר החצייה פגע בהולכת הרגל בצד ימין שלה. כתוצאה מהחבטה הולכת הרגל נפלה והנהג נשאר במקום עד שהגיע אמבולנס. היא הוסיפה כי הנהג הפוגע חרדי, ממוצא ספרדי ושמן.

בחקירת הנגדית טענה גברת ברקוביץ כי "אני חושבת שראיתי אותך יוצא מהרכב ושאלת אותי אם אני יכול להכניס אותה לרכב שלך ואמרתי לך שאם אישה נפגעת אסור להרים אותה". אין חולק כי הנאשם ביקש בתחילה להוביל את הולכת הרגל לבית חולים באמצעות רכבו.

כמו כן אישרה גברת ברקוביץ בחקירתה הנגדית כי "אני חציתי את מעבר החצייה והגב' שנפגעה חצתה לפניי. הלכנו באותו כיוון". דברים אלה מתיישבים עם הודעתה של העדה במשטרה כי היא חצתה את מעבר החצייה בעקבות הולכת הרגל ולכן הבחינה באופן התרחשות התאונה וברכב הפוגע. עם זאת, בחקירתה הנגדית הודתה העד ה כי אינה זוכרת אם ראתה שהרכב של הנאשם פגע בהולכת הרגל.

במקרה הנוכחי מתקיימים התנאים לקבלת אמרתה בכתב של העדה כראיה על פי הוראות סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש],תשל"א-1971.העדה אישרה בעדותה כי האמרה ניתנה על ידה, העדה העידה במשפט וניתנה לצדדים אפשרות לחקור אותה. בהקשר זה ייאמר כי גם אם העד משיב תשובות במתכונת " איני זוכר", הרי כל עוד העד משיב והתשובות שהוא נותן תרומות להתרשמות ממנו- תשובות הן,ולצדדים המציגים את השאלות ניתנה הזדמנות לחקור את העד ( ראה, קדמי, על הראיות, תש"ע- 2009, עמ' 379),וכאמור העדה טענה כי אינה זוכרת את תוכן הדברים שנאמרו על ידה בהודעתה.

הכלל הוא כי משנתקבלה אמרת חוץ בכתב של עד כראיה על פי סעיף 10 א' דינה לכל דבר ועניין כדין עדותו של העד. במקרה הנוכחי אעדיף את אמרת החוץ של העדה על פני עדותה בבית משפט לנוכח השיקולים הבאים: העדה בגיל מבוגר,חלף זמן ניכר מאירוע התאונה, ההודעה ניתנה כשלושה חודשים לאחר התאונה, העדה עשתה ניסיון כן להשיב לשאלות בעת חקירתה במשפט אך הצליחה להיזכר רק בחלקים מהאירוע, אין לעדה אינטרס לסייע לצד זה או אחר עקב העדר היכרות אישית עם מי מהם.