מ.י. ענף תנועה ת"א נ' סאפי

בפני

כב' השופטת דלית ורד

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 בכך שכאשר נהג ברכבו והתקרב למעבר חצייה, לא אפשר להולך רגל שחצה במעבר להשלים את החצייה בבטחה, תוך קרבה מסוכנת של רכבו להולך הרגל.

כתב האישום הוגש לבית המשפט על בסיס תלונתו של אזרח, אשר כלפיו, כהולך רגל, בוצעה עפ"י הטענה העבירה הנ"ל.

האירוע היה בתאריך 23.8.2009, בשעה 10:00, בצומת הרחובות שבטי ישראל ויהודה הימית בתל אביב (להלן-הצומת).

עד התביעה העיד בבית המשפט כי בתאריך האמור, כאשר עמד ברחוב יהודה הימית כשמימין לו הולכת רגל נוספת בהריון, והחל לחצות את הכביש במעבר החצייה, לפתע הגיח משמאלו רכב שכמעט פגע בו ואלמלא קפץ אחורה "הוא יכול היה לגמור אותי".

המרחק בין מקום האירוע לבין המקום בו החנה הנאשם את רכבו הוא כ- 150 מטר ובשל היותו ספורטאי, הוא הצליח לדלוק אחריו בכיוון נסיעתו תוך שהוא שומר עימו על קשר עין, המתין עד אשר הנ"ל יסיים לחנות את רכבו ויצא מהרכב ואז פנה אליו "ושאלתי אותו למה הוא עשה זאת כי הוא יכול היה להרוג אותי". או אז הנאשם קרא אליו "בוא הנה, בוא הנה" מתוך חשש שיפגע בו התקשר למשטרה להתלונן על העבירה שבוצעה כנגדו, והרים פתקה מהרצפה ועליה רשם את מספר הרכב.

במועד ההקראה הראשון, דברי הנאשם היו "... אני גר 50 מטר מהמקום".

יובהר כי הנאשם לא התייצב לדיון ההוכחות הראשון, ופסק הדין בוטל. במועד בו נקבע מועד הוכחות נוסף טען הנאשם: "אני לא מכיר את הבנאדם... מעולם לא הייתה לי קרחת. הרכב עמד ליד הבית שלי, שטפתי את הרכב... יש מלא מיצובישי ביפו. אין לי עדים. אני רואה אדם, עומד מולי ושואל את עצמו "זה אתה ? כן ? לא ? זה אתה".

מטעם התביעה, העיד, שאול נוימן (ע.ת.1) הולך הרגל שהתלונן, ובמסגרת עדותו הוגשו פתק שרשם עליו את מספר רכב הנאשם (סומן ת/1), שרטוט שערך (ת/2).הודעת הנאשם במשטרה הוגשה גם היא (סומנה ת/3).

מטעם ההגנה, העיד הנאשם עצמו.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר הרלוונטי, ולאחר שהזהרתי עצמי מפני הרשעה על סמך עדות יחידה, הגעתי למסקנה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, מטעמים אלה:

במועד ההקראה אמר הנאשם "... אני גר 50 מטר מהמקום".

ואילו בסיכומי ההגנה טען, כי המרחק עד לביתו הוא "...300 מטר ולא 150 מטר..." שינוי גרסה זה, מצביע על נסיונו של הנאשם להראות שהמרחק ממקום האירוע למקום מגוריו גדול יותר, ולכן הולך הרגל לא יכול היה לדלוק אחריו.

הולך הרגל מצידו הסביר בפירוט את המסלול בו נהג הנאשם. לטענתו, הנאשם פנה שמאלה לרחוב שבטי ישראל, ומשם פנה שוב שמאלה, ולפיכך הבין שהנאשם מחפש מקום חנייה או גר בסמיכות מקום ולכן המשיך לרוץ אחריו.

הולך הרגל שהעיד בפני, הותיר עלי רושם אמין, שוכנעתי כי הסקיצה אשר ערך (סומנה ת/2) משקפת נאמנה את עובדות המקרה לאשורן. העד תיאר בפירוט רב את מקום האירוע, את כיווני חצייתו את הכביש, ואת מסלול נסיעת הנאשם כאמור. אני מאמינה לעד כי הבחין בנאשם כשהוא חונה את הרכב. משהשלים הנאשם את החנייה ויצא מהרכב, פנה אליו העד. העד הסביר כי הוא ספורטאי ובזמנו היה אלוף ריצה,

ולכן הצליח לדלוק אחר הרכב, והוסיף כי :"למזלי הוא לא שם לב שאני רץ אחריו, אחרת הוא היה ממשיך לנסוע ולא מסגיר את מקום מגוריו".

הנאשם הודה כי הולך הרגל פנה אליו בעודו יוצא מהרכב, אך טען כי שטף את הרכב.

בתחילה, טען הנאשם כי אמר לאשתו שהוא יורד לשטוף את הרכב ולאחר מכן שינה גרסתו, וטען כי בעת האירוע אשתו ישנה בבית. שינוי גרסה זה מעיד כי, כפי הנראה, ידע הנאשם שעדותה לא תסייע לו בהוכחת טענתו.