החלטה
1. בתום שמיעת ראיות התביעה בישיבה מיום 13.7.10 טען ב"כ הנאשמים כי מבקש הוא לפטור את הנאשמים מלהשיב לאשמה מסעיפי האישום שבכתב האישום שהוגש נגדם, משום שאין בראיות התביעה הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לנאשמים בכתב האישום, היינו עבירה על סעיף 2 (א) 2 ו-5 לחוק עובדים זרים התשנ"א-1991 (להלן: החוק).
2. הנאשמים טוענים כי התביעה לא עמדה כלל בנטל "חובת הראיה" ולא הביאה ראיות כדי לבסס הרשעה, אפילו יינתן אמון מלא ויוענק להם המשקל הראייתי, ועל כן אין הצדקה לדרוש מהנאשמים להתגונן. כן הנאשמים טוענים כי אין בראיות שהוגשו כדי לבסס את יסודות העבירה בה הואשמו, ואפילו אין ראשית ראיה לטענה שיש קשר בין הנאשמת 1 לבין אותו שוהה בלתי חוקי בשם פתאח זבנייה.
3. המאשימה טוענת כי די בראיות לכאורה כדי שלא לקבל את הבקשה. לענין זה טוענת המאשימה כי הראיה בדבר משלוח הזמנה לנאשמת להזמנה לחקירה, שלא נדרשה, והעובדה כי היה הסכם בין חברת חפציבה לנאשמת באזור אתר העבודה בו נמצא העובד הזר, מהווים ראשית ראיה וכי על הנאשמים להשיב לאשמה.
4. הוראות סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 קובעות כדלקמן:
"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 183-182 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה".
הוראה זו מאפשרת את זיכויו של נאשם בתום פרשת התביעה, אם לא הוכחה אשמתו לכאורה. המשמעות המעשית של החלטה על פיה אין להשיב לאשמה, הינה:
"כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה 'אפילו יינתן בהן מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי'. במצב כזה, אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן; שהרי אין לו בפני 'מה' להתגונן, וראוי לזכותו" (ההדגשה במקור, י. קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים, תשס"ג-2003, חלק שני, כרך א', עמ' 1049).
בע"פ 732/76 מ"י נ' כחלון, פד"י לב (1) 170, נקבע מתי ייאמר כי התביעה עמדה בחובתה להוכיח אשמה לכאורה של הנאשם:
"בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לענין זה, אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה, היוצרות אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם".
5. משמע שעל בית הדין לבחון האם הצליחה התביעה להקים מערך ראיות ראשוני, אף אם דל, להוכחת אשמתו של הנאשמים, תוך בידוד הראיות המפלילות והחומר שהובא לחובת הנאשמים מאחרות. בשונה מתום המשפט, בסיום פרשת התביעה בית המשפט אינו בוחן אם אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לספק סביר, אלא האם הובאה "ראיה לכאורה" מצד התביעה. "ראיות לכאורה" הן לענייננו ראיות קבילות אשר עברו באופן ראשוני את כור ההיתוך של ההליך הפלילי (מרדכי לוי, טענת "אין להשיב לאשמה" – בחינה מחדש, הפרקליט כרך מט (1) 225, 242).
על מנת לזכות את הנאשמים בשלב זה, יש להגיע למסקנה כי אף אם כל החומר שהובא לחובתם יזכה במלוא האמון והמשקל, לא יהא בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשמים, ומשכך אין להם מפני מה להתגונן.
6. העבירה בה מואשמים הנאשמים היא העסקת עובד זר באתר בנייה ברחוב סולי לפצין בהר חומה.
העידו בענין זה הגב' הדר כהן, השוטרת שתפסה את העובד הזר באתר ורשמה את הדו"ח.
כן העידו המפקח מטעם משרד התמ"ת אשר שלח את ההזמנה לחקירה לנאשמת וכן המפקח הנוסף אשר העתיק את פרטי העובד לטופס סטנדרטי של המאשימה המתעד פרטי העובד שנתפס.
7. לאחר שבחנתי את הראיות והעדויות, מצאתי כי יש במקבץ המסמכים שהוגשו כדי להוות ראשית ראיות כפי שנקבע בפסיקה, אשר די בהן כדי להעביר את נטל הבאת הראיות מהתביעה לנאשמים, ולכן נאלצת אני לדחות את בקשת הנאשמים שלא להשיב לאשמה. אוסיף ואומר כי הראיות אמנם דלות ביותר וספק אם בסופו של יום ניתן יהיה להרשיע את הנאשמים על בסיס ראיות אלו , אולם בשל הספק שהן מעלות אין מנוס מהעברת נטל הצגת הראיות לנאשמים.
8. הראיות המהוות ראשית ראיה - האחת ,תפיסת השוהה הבלתי חוקי בפרויקט של חברת חפציבה – שלב ב' - בהר חומה מחד והראיה כי הנאשמת חתמה על הסכם עם חפציבה לביצוע עבודות בנייה בהר חומה שלב ב' והחשבוניות שנמסרו יחד עם החוזה מעלות ראשית ראיה לכך כי הנאשמת היתה זו שבנתה לפחות חלק מהתקופה חלק מהבניינים בפרויקט של חברת חפציבה.
הראיה השניה, הכתובת המופיעה בחשבוניות שהוציאה הנאשמת לחפציבה בחודש 2/06, חודש לאחר שנתפס העובד הזר, הינה הכתובת אליה נשלח מכתב הזימון לנאשמת 1.
9. על כן, הגם שהראיות שהוצגו לבית הדין דלות ביותר, די בהם כדי לדחות את בקשת הנאשמים לפיה "אין להשיב לאשמה".
הבקשה נדחית.