מ.י. משרד התמ"ת מחלקה משפטית-עו"ז נ' בוחניק מישל

גזר דין

1.בהכרעת דין מיום 27.10.11 הורשע הנאשם בביצוע העבירה נשוא כתב האישום, קרי : העסקה של עובד זר בניגוד לסעיפים 2(א) (1) , ו – 2 (א) (2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א- 1991 , וזאת ביחס לעובד נשוא כתב האישום.

2.בדיון מיום 27.10.11, לאחר השמעתה של הכרעת הדין, טענו הצדדים בע"פ את טיעוניהם לעונש, וזאת לפי בקשתו של הנאשם.

טיעוני המאשימה

3.לטענת המאשימה, הנאשם הורשע אחר ניהול מסכת ראיות מלאה. הנאשם לא חסך מזמנו של בית הדין, ואף העלה טענות סתמיות כלאחר יד. המדובר בעבירה כלכלית, והכל בכדי לחסוך בעלויות הבנייה, גם אם הדבר כרוך היה בסיכון בטחוני.

כאשר מדובר בפועל פלסטינאי, יש משנה חומרה לעבירות מסוג זה. לפיכך, יש להשית על הנאשם קנס כספי בשיעור של 58,000 ₪ , וכן להורות לנאשם לחתום על התחייבות כספית להמנע מעבירה נוספת בניגוד לחוק למשך 3 שנים מיום מתן גזר הדין.

טיעוני הנאשם

4.לטענת הנאשם, זכותו של כל נאשם לנהל משפט ולהוכיח חפותו. בית הדין קבע כי הנאשם לא הצליח להפריך את החזקה שבחוק. בית הדין לא קיבל את גירסת הנאשם, ולא צריך להעניש במיוחד על הצורך להוכיח חפותו .

אין המדובר בעבירה כלכלית של רצון לחסוך כסף, דובר על עבודה מאוד זניחה של תיקון טיח בשווי של 600 ₪ .לגבי הסיכון הבטחוני, טען הנאשם כי הוא אדם נכה צה"ל שנפגע בלבנון ואיבד את רגלו, והנושא הבטחוני חשוב מאוד בעיניו. הנאשם לא נסע לגבול להביא את העובד, אלא נסע לשוק בבאר – שבע, מתוך הנחה שמי שנמצא בתוך העיר באר- שבע רשאי להימצא בה. אדם מן היישוב לא ממש מפשפש לגבי כל אחד ואחד, וזאת בשים לב שהעובד אף דיבר עברית.

לסיום, ביקש הנאשם שהקנס יהיה נמוך מאוד, כי לא ניתן לדרוש את העונש המקסימלי בחוק על עבודה זניחה, ולפיכך יש להסתפק בהתחייבות ולא להטיל קנס.

דיון והכרעה

5.על השופט היושב בדין לאזן בין השיקולים השונים, ולהעניק לכל אחד מהם את המשקל ההולם. וכך קבע בית המשפט העליון בעניין זה (ההדגשות אינן במקור):

 "בבואו לגזור את דינו של נאשם שהורשע הן בעבירות סמים והן בכל עבירה אחרת חובה על בית המשפט לזכור, כי מודל הענישה בארץ הוא מודל מעורב, הכולל בתוכו שיקולי הענישה השונים: הגמול, ההרתעה, השיקום והמניעה, ומלאכת האיזון בין כל השיקולים הללו היא מחובתו הראשונית של בית המשפט. (ראו ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 594, 601 והאסמכתאות שם).

...

ככלל, קיימות שלוש גישות עיקריות לקביעת רמת הענישה במשפט הפלילי. כפי שהיטיב להסביר זאת השופט י' טירקל בע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 609.

לפי אחת מן הגישות, נקודת המוצא היא "קו האפס" – דהיינו, העונש המינימלי שניתן להטיל – שממנה עולה העונש ומחמיר לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה.

גישה אחרת רואה כנקודת מוצא את העונש המרבי הקבוע בחוק, כאשר השיקולים הנזכרים יש בהם כדי להקל מן העונש המרבי.