גזר דין (נאשמת 1)
נגד הנאשמים הוגשו שני כתבי אישום בגין העסקת עובדים זרים בלא היתר, במסעדה שהפעילו בקניון "ארנה" בהרצליה. כתב האישום בתיק 1155/10 נוגע להעסקת שני עובדים זרים ביום 8/1/05, וכתב האישום בתיק 2233/09 נוגע להעסקת עובד אחד, ביום 7/3/06.
בישיבת הקראה שהתקיימה ביום 19/6/12 הודיעו הצדדים כי הנאשמת 1 מצויה בהליכי פירוק, וכן הודיעו כי הוסכם ביניהם כי הנאשמים 2-3 אשר ניהלו את הנאשמת 1 יודו בעבירות שיוחסו להם וכי המאשימה תבקש להטיל עליהם במסגרת של הסדר טיעון קנסות בסך כולל של 9,000 ₪ (2,000 ₪ לנאשם 3 ו- 7,000 ₪ לנאשמת 2).
בית הדין אימץ את הסדר הטיעון בעניין הנאשמים 2 ו- 3, גזר את דינם, והתיק נקבע להמשך הדיון בעניינה של הנאשמת 1, כאשר לדיון זומן נציג הכנ"ר.
בישיבת הקראה שהתקיימה ביום 9/9/12 התייצב נציג הכנ"ר והודה בביצוע העבירות בשם הנאשמת 1.
בשלב הטיעון לעונש הודיע ב"כ המאשימה כי בשים לב למצבה של הנאשמת 1 עניין העונש יושאר לשיקול דעתו של בית הדין.
נציג הכנ"ר, הודיע כי נגד החברה הוגשו 7 תביעות חוב, בסך כולל של 625,000 ש"ח לרבות תביעה שהוגשה על ידי 21 עובדים. בקופת הכינוס מצויים 2347 ₪. לנוכח האמור ביקש כי יוטל על הנאשמת 1 קנס סימלי בלבד.
העבירה שעניינה העסקת עובד זר בלא היתר היא עבירה מסוג עוון, שקנס הפלילי המקסימלי שנקבע לה עומד על 116,800 ₪. אציין כי העבירה סווגה כעבירה מנהלית, כאשר הקנס המנהלי שצמוד לה עומד על 5,000 ₪. קביעתה של העבירה כעבירה מנהלית, נועדה ליתן בידי גורמי האכיפה אמצעי יעיל ואפקטיבי, על מנת להגביר את האפקטיביות של האכיפה, וליצור הרתעה ממשית מפני העסקת עובדים זרים בלא היתר. שיעור הקנס המנהלי שנקבע, נועד להפוך את העבריינות בתחום זה לבלתי משתלמת, וזאת על רקע ההכרה בכך שמדובר בתופעה הפוגעת בשוק העבודה הישראלי ומרחיבה את מימדי האבטלה.
בצד קביעתה של העבירה כעבירה מנהלית, נותר בידי התובע שיקול דעת להגיש כתב אישום פלילי נגד מבצע העבירה, מקום שיש לכך הצדקה מיוחדת, לדוגמא, כאשר העבריין מוסיף ומבצע עבירות על אף הקנסות המנהליים שהוטלו עליו באופן שניתן להסיק ממנו כי הקנס המנהלי איננו מהווה הרתעה מספקת בנסיבות העניין.
לא הובהר בפני האם בנסיבות דנן הוגש אישום פלילי נגד הנאשמים מחמת ריבוי עבירות קודמות, או שמא כתב האישום הוגש בעקבות בקשה של הנאשמת 1 להישפט בגין הקנס המנהלי שהוטל עליה. אף לא הובהר בפני האם מדובר בעבירה ראשונה שביצעה הנאשמת 1, או שמא לחובתה הרשעות קודמות.
נדמה כי בנסיבות העניין הספק צריך לפעול במידה רבה לטובת הנאשמת 1.
על רקע האמור אזכיר, כי סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות קובע כדלקמן:
14.ביקש אדם להישפט לפי סעיף 8(ג) או לפי סעיף 9(ב) והורשע, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מהאמור להלן:
(1)לענין קנס מינהלי קצוב - מסכום הקנס או משיעורו;
(2)לענין קנס מינהלי שאינו קצוב ואשר קבוע לו סכום או שיעור מזערי - מהסכום או מהשיעור המזערי הקבוע לעבירה,
ואולם בית המשפט רשאי מנימוקים שיירשמו להפחית את הקנס אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפחתתו.
לנוכח האמור, ובשים לב לכך שהנאשמת 1 הודתה בביצוע העבירה בישיבת ההקראה הראשונה, עובדה המצדיקה כשלעצמה הקלה בעונש, אשר בדרך כלל עומדת במקומותינו על 50% מהקנס המירבי ואף שיעור נמוך מכך, כאשר אין נסיבות מיוחדות לחומרה, ניתן לקבוע כי מתחם הקנס המתאים לעבירות דנן נע בין 15,000 ש"ח ל- 45,000 ₪.
כפי שכבר ציינתי נציג הכנ"ר נמנע מלטעון להגנתה של החברה, והודה בשמה בביצוע העבירה שיוחסה לה, וזאת, בין היתר, לנוכח הקושי הכלכלי והמהותי בניהול ההגנה בנסיבות בהן החברה מצויה בהליכי פירוק.
בפסק הדין ברע"פ 9008/01 מ"י נ' א.מ. תורג'מן בע"מ בית המשפט העליון עמד על כך שמתן צו פירוק איננו מעכב את ההליכים הפלילים שנפתחו נגד חברה, ועם זאת קבע כי לנסיבות הקשורות בפירוק עשויה להיות השלכה על היקפו ומשקלו של האינטרס הציבורי במיצוי ההליך הפלילי כנגד התאגיד, וכן קבע כי בבוא בית המשפט לשקול את הקנס שיוטל על תאגיד בפירוק, עליו להתחשב במצבה הכספי של החברה ובהשפעה העלולה להיות לגובה הקנס שיוטל על החברה על ציבור הנושים. כך בלשונו של בית המשפט העליון:
"טענה מרכזית שעליה נשענת הגישה המצדדת בהרחבת עיכוב ההליכים האוטומטי גם על הליכים פלילים היא הטענה שלפיה הליכים כאלה, אם לא יעוכבו, יפגעו באורח ישיר בקופת הפירוק ובנושים. זאת, מאחר שניהול הליכים כאמור כרוך בהוצאות כספיות המוטלות על החברה לצורך ניהול המשפט ומוצאות מקופת הפירוק, כמו כן אם מוטל על החברה קנס, הוא עשוי להשתלם מקופת הפירוק על חשבון מסת נכסי הפירוק העומדים לחלוקה בין הנושים. ככלל, קנסות המוטלים על חברה בטרם מתן צו פירוק הם חובות בני-הוכחה בפירוק. אולם אם מועד הטלת הקנס בגזר-דין חל לאחר מתן צו הפירוק, כי אז הקנס אינו בגדר חוב בר-הוכחה בפירוק, אלא הוא עשוי להיכלל בגדר העיסקאות בנות-תוקף המתבצעות לאחר מתן צו הפירוק (השווה: ע"א 106/60 שכטר נ' הנאמן בפשיטת-רגל של א. שכטר [9]; ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [27], בעמ' 222, 352-351). משמעות הדבר בנסיבות אלה היא כי חרף הפירוק עשוי סכום הקנס כולו לעמוד לפירעון בלא צורך בהעמדתו בדרגה שוויונית עם שאר החובות העומדים לפירעון יחסי בפירוק (כהן בספרה הנ"ל [24], בעמ' 265-263, 371). בנסיבות אלה הפגיעה הצפויה בנושים הנגזרת מקיום ההליך הפלילי נגד החברה הינה שיקול שאין להתעלם ממנו, אולם כאשר מעמידים שיקול זה, כשהוא לעצמו, כנגד האינטרס הציבורי הכללי בקיומו של הליך פלילי כנגד החברה, אין לייחס לו משקל מכריע. עם זאת סביר להניח כי בבוא בית-המשפט לגזור את דינה של חברה בפירוק הוא יתחשב במכלול שיקוליו גם במצבה הכספי ובהשפעה העלולה להיות לגובה הקנס שיוטל על החברה, על ציבור הנושים ועל היקף נכסי החברה העומדים לחלוקה בפירוק."