מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' ראסם מחאמיד

החלטה

1.בפתח ישיבת ההוכחות הנאשם טען כי יש להורות על ביטול כתב האישום משני טעמים: הטענה כי על פי סעיף 9(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן – החוק) יש להגיש כתב אישום תוך שנה מיום ביצוע העבירה, והטענה השניה – לפיה לא ניתן להגיש כתב אישום מבלי שתנתן האפשרות לנאשם לשלם את הקנס המנהלי. בתשובה לטענת המאשימה כי במועד הגשת כתב האישום מדובר היה בארוע שלישי של העסקת עובדים זרים שלא כדין, ולכן הוחלט על הגשת כתב אישום, הנאשם טען כי זוכה בשני ההליכים הקודמים.

2.לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הטענות להדחות. להלן הנימוקים להחלטה זו.

3.כתב האישום הוגש בגין עבירה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (להלן – חוק עובדים זרים).

העבירה נשוא כתב האישום היא מיום 16.7.07. כתב האישום הוגש ביום 5.4.09.

על פי הדין, העבירה בגינה הוגש כתב האישום היא עבירה מסוג "עוון" (ע"פ (ארצי) 24/09 מדינת ישראל - ארמי, 7.11.10, סעיפים 1 ו – 10 לפסק הדין). משכך ובהתאם להוראת סעיף 9(3) לחוק, לא היתה מניעה בדין להגשת כתב האישום, מאחר שלא חלפו חמש שנים בין מועד ביצוע העבירה ובין מועד הגשת כתב האישום.

נוכח האמור לעיל, דין טענתו הראשונה של הנאשם להידחות.

מכאן לטענה השניה, שעניינה הסמכות להגיש כתב אישום ללא שקדמה לכך הטלת קנס מנהלי.

4.עבירה על הוראת חוק עובדים זרים היא עבירה מנהלית, שחלות עליה הוראות חוק העבירות המנהליות, תשמ"ו – 1985 (להלן – חוק העבירות המנהליות; ר' סעיף 1 לחוק והתוספת הראשונה לחוק).

בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות נקבעה סמכות התובע להגיש כתב אישום, אף ללא שקדמה לכך הודעת קנס –

"קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; סעיף זה אינו גורע מסמכותו של תובע להגיש כתב אישום אם ביקש מקבל ההודעה להישפט על העבירה."

5.בעניינו של הנאשם, הסבירה המאשימה כי ההחלטה על הגשת כתב האישום נתקבלה לאחר שהוטלו על הנאשם שני קנסות בגין עבירות דומות. אמנם, כפי שהנאשם טען, בסופו של יום הוא זוכה מן העבירות שבגינן הוטל עליו קנס (לגביהן הגיש בקשה להישפט), אולם הזיכוי היה במהלך שנת 2010 (ר' הכרעת דין מיום 11.4.10 בתיק פ (ת"א) 833/08 וכן פסק דין ע"פ (ארצי) 25102-05-10 מיום 2.5.11). יחד עם זאת, עולה מהחלטות בית הדין בהליכים הקודמים שנוהלו כנגד הנאשם, כי לא נפל פגם בשיקול דעת התובע. זאת מאחר שבמועד הגשת כתב האישום, האישומים הנוספים לגבי אירועים מיום 11.9.05 ומיום 20.9.05 היו תלויים ועומדים.

6.בהקשר זה יש להזכיר כי על פי הדין, "ככלל, בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, אשר בענייננו היא התביעה, כל עוד לא נפל בהפעלת שיקול הדעת פגם היורד לשורשו של עניין וכל עוד ההחלטה עומדת בדרישות המשפט המינהלי וביניהן סבירות ומידתיות... הלכה זו באה בצד החזקה לפיה הפעלת סמכות שבחוק נעשית כדין והיא בעלת תוקף כל עוד לא נסתרה...." (עפ"א (ארצי) 49108-05-11 מדינת ישראל – ג.מ. לירן בניה ופיתוח בע"מ, 29.12.11).

7.לאור כל האמור לעיל, טענות הנאשם נדחות.

על הצדדים ועדיהם להתייצב לישיבת הוכחות ביום 9.12.13 בשעה 13:00.

מובהר כי באותה ישיבה ישמעו עדויות כל הצדדים וכן סיכומי הצדדים בעל פה.

8.הח"מ מתנצלת בפני הצדדים על העיכוב במתן ההחלטה בתיק, שנבע מתקלה.

ניתנה היום, ד' חשון תשע"ד, (08 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים.