מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' ע.ר.צים שיווק ישיר בע"מ ואח'

החלטה

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין העסקתם של 11 עובדים בסניפי רשת "כמעט חינם" תוך ביצוע עבירות על חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951, חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 וחוקים נוספים.

הנאשמים עותרים לביטול כתב האישום שהוגש נגדם, מן הטעם של "הגנה מן הצדק", כאשר ביסוד עמדת הנאשמים עומדת טענה לאכיפה סלקטיבית.

טענת האכיפה הסלקטיבית במקרה דנן, היא טענה המנוסחת באופן כללי, ולפיה ככל הידוע לנאשמים, בעסקים דוגמת הנאשמת 1, הסמוכים למקום ניהול עסקיה, לא בוצעו פעולות אכיפה במועדים הרלוונטים בדומה לפעילות האכיפה שננקטה נגד הנאשמת 1 ומנהליה. מכאן, (כך לטענת הנאשמים) שאין המדובר במדיניות או בהחלטה כללית שהתקבלה אצל המשיבה לאכיפה על עסקים דוגמת הנאשמת 1, אלא באכיפה נקודתית בררנית אצל המבקשת.

יאמר מיד, כי הנאשמים אינם מצביעים על מניע פסול אשר לשיטתם עומד ביסוד נקיטת ההליכים נגדם, אלא שלטענתם, בנסיבות בהן אין למאשימה מדיניות אכיפה ברורה ואחידה, הרי שדי בהעדרה של מדיניות אכיפה כדי להפוך את האכיפה החלקית כפי שבאה לידי ביטוי במקרה דנן, לאכיפה בררנית שהיא פסולה.

הנאשמים מבקשים לבסס את טיעוניהם על פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש עירית באר שבע, אלא שבאותו עניין קבע בית המשפט העליון (כב' השופט בדימ' זמיר) כדלקמן:

"אכן, רשות מינהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מינהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית. ראשית, הדעת נותנת כי בדרך-כלל רשות מינהלית, שיש לה סמכות לאכוף את החוק, תפעיל את הסמכות על יסוד שיקולים ענייניים לאור מטרת החוק. שנית, גם במקרה שבו קיים חשד בדבר אכיפה בררנית, בדרך-כלל קיים קושי להוכיח כי הרשות המינהלית הפעילה את הסמכות לאכוף את החוק על יסוד שיקול זר או להשגת מטרה פסולה."

דוק, אכיפה חלקית איננה אכיפה בררנית פסולה, על מנת להוכיח אפליה פסולה יש להראות כי נקיטת פעולות האכיפה נגד פלוני ולא נגד אלמוני, כאשר שניהם ביצעו עבירה דומה, מונעת משיקולים זרים.

על מנת להרים את הנטל, ולהוכיח קיומה של אכיפה בררנית פסולה, אין די בטענה כללית שלפיה ככל שידוע לנאשמים, בעסקים אחרים (שלא פורטו) לא בוצעו פעולות אכיפה. גם אם נניח שיש בידי הנאשמים להוכיח כי המאשימה לא נקטה פעולות אכיפה נגד אחרים, הרי שאין בכך כדי להוכיח קיומה של אכיפה סלקטיבית. כך, אפשר שבעסקים אחרים לא מבוצעות עבירות כגון אלה המבוצעות בנאשמת 1, אפשר שעובדי הנאשמת 1 התלוננו בעניין תנאי עבודתם, בעת שעובדים אצל מעבידים אחרים לא פנו לגורמי האכיפה, אפשר שמדובר באכיפה מדגמית, ועוד כיוצא באלה טעמים שיש בהם כדי להצדיק נקיטת צעדי אכיפה נגד הנאשמים, ולא נגד אחרים.

בנסיבות דנן, הטענה לאכיפה סלקטיבית נטענה באופן כללי וגורף, בלא שהובאה ולו דוגמא קונקרטית אחת לאפליה הנטענת. חזקת התקינות של פעולת המנהל לא נסתרה בראיה כלשהי, ולפיכך אין כל עילה להעביר אל כתפי המאשימה את הנטל לשכנע, כי כתב האישום בתיק זה הוגש מטעמים סבירים ועניינים וכי הגשתו איננה נגועה באפליה.

לנוכח האמור לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום מטעמים של אכיפה בררנית - נדחית.

המזכירות תקבע את התיק להקראה בהתאם ליומנו של בית הדין.

ניתנה היום, ב' אדר א תשע"א, 06 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.