גזר דין
הנאשמים, חברה (להלן: "הנאשמת") ומנהלה (להלן: "הנאשם"), הורשעו לאחר שמיעת ראיות ב-35 עבירות לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1995 (להלן: "חוק מע"מ"), שבוצעו בין השנים 2001 – 2006, ויוחסו להם בשני כתבי אישום, שהדיון בהם אוחד (13 עבירות של אי הגשת דו"ח, 16 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, 6 עבירות של אי צירוף תשלום מלא לדו"ח).
המאשימה מבקשת להטיל על הנאשמת קנס כספי הולם ועל הנאשם היא מבקשת להטיל עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת, ההולם את חומרת העבירות בהן הורשע, מאסר מותנה וקנס כספי משמעותי ומרתיע.
בטיעוניה לעונש, מבקשת המאשימה להדגיש את חומרת העבירות שבוצעו ואת הנזק הכבד שנגרם לקופת המדינה מעצם ביצוען. על אף שהיא ערה לכך שמדובר בעבירה על פי סעיף 117 א' לחוק מע"מ שהעונש המירבי בצדו הוא שנת מאסר ולא על סעיף 117 ב' לחוק מע"מ שדורש כוונה להתחמק או להשתמט מתשלום המס והעונש המירבי לצדו הוא חמש שנות מאסר.
המאשימה מציינת כי זוהי הפעם השנייה בה מורשע הנאשם בעבירות מס. בשנת 2001 הורשע בעבירה של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה והוטלו עליו חודשיים מאסר על תנאי וקנס כספי. בנוסף הוטלו עליו 8 קנסות מינהליים בגין הגשת דו"חות באיחור.
המאשימה מדגישה כי על אף הדחיות הרבות, הנאשם טרם פעל להסרת המחדלים, וסכום החוב הכולל לרשויות מע"מ עומד כיום על 800,552 ₪. המאשימה אינה מתעלמת מהסכומים ששילם הנאשם עד כה על חשבון חובו אך לטענתה, תשלומים אלה כיסו את הדו"חות נשוא סעיף 4 לכתב האישום בת.פ. 1600/05 אשר הוגשו ללא צרוף מלוא התשלום (הכוונה כנראה לסעיף 5 לכתב האישום).
13 דו"חות לא הוגשו, עד היום וקרן המס בגינם מגיעה כדי 411,661 ₪ ללא הכרה בתשומות בשל חלוף הזמן (עם הכרה בתשומות יעמוד הסכום על 300,000 ₪). הדו"חות האמורים לא הוגשו ועל כן, על פי קביעות עומד סכום המס על 633,994 ₪,ולכך מתווספים קנסות בסף 100,000 ₪ וריבית בסך של 70,000 ₪. סה"כ עומד חובו של הנאשם למע"מ על 800,552 ₪.
לטענת המאשימה, רשות המכס ומע"מ הלכה לקראת הנאשמים, אך הם לא עמדו בהסדרים ולא ביצעו את ההחלטות שניתנו על ידי הרשות. המאשימה סבורה כי פניות הנאשם לרשות המכס והמע"מ לא נועדו אלא למשוך זמן, על מנת להתחמק מתשלום החוב על פי החוק.
בהתייחס לטענת הנאשמים, כי התקשו להגיש את הדוחות במועד, משום שלא קיבלו תשלומים מלקוחותיהם, מבקשת המאשימה להדגיש כי אין בכך כדי לאפשר לנאשמים להתנער מחובת הדיווח ומחובת התשלום. כספים אלה אינם שייכים לעוסק, אלא למדינה, והוא אינו רשאי לעשות בהם כל שימוש.
המאשימה דוחה את טענות הנאשמים, לפיהן רשות המיסים נוהגת במתכונת קלה עם עוסקים אחרים. היא מסבירה כי כל מקרה נבחן לגופו, ומציינת כי התנהלות רשות המיסים מול הנאשמים הייתה סבירה ואף מקלה יתר על המידה. המאשימה מדגישה כי תנאי בסיסי שנדרש לצורך התחשבות מצד רשות המיסים הוא הסרת המחדלים, דבר שלא התקיים במקרה הנדון.
המאשימה מבקשת לדחות את טענת הנאשם, לפיה פקידי המס התנכלו לו, תוך שהיא מדגישה כי הנאשם לא הוכיח שהדברים אכן קרו. המאשימה סבורה שאף אם היה הנאשם מוכיח טענותיו אלה, הטלת עונש של עבודות שירות עדיין מקל עם הנאשם, לאור חומרת העבירות שבוצעו.
לעניין העונש הראוי בהתייחס לגובה המחדל, מפנה המאשימה את בית המשפט לע"פ 840/00 (מחוזי חיפה) עלי בן מוחמד מחמיד נ' מדינת ישראל. שם נגזרו על הנאשם 8 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס על הנאשם ועל החברה. החוב בו היה מדובר עמד על כ-63,000 ₪. הנאשם היה במצב כלכלי קשה ולא הוסרו המחדלים. ערעור הנאשם על חומרת העונש נדחה, לאחר שנקבע כי העונש אינו סוטה מרמת הענישה המקובלת. המאשימה מפנה את בית המשפט גם לרע"פ 8616/08 חאלד מוחמד ג'ברין נ' מדינת ישראל. שם נגזרו על הנאשם 12 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר על מותנה וקנס כספי בסך 100,000 ₪. מדובר על אי הגשת דו"חות תקופתיים במועד. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה. במקרה אחר אליו מפנה המאשימה, ע"פ 830/97 אגבריה אמין נ' מדינת ישראל, נגזרו על הנאשם 5 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר מותנה וקנס כספי. מדובר בנאשם שעיכב תשלום מס בסך 54,000 ₪, אשר נבע מאי הגשת דוחות תקופתיים. הנאשם נעדר הרשעות קודמות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על חומרת העונש ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה.
בא כח הנאשמים טוען כי אין להטיל על הנאשם עונש מאסר. לטענתו, מדובר ברדיפה אישית ובאכיפה בררנית. במסגרת הטיעונים לעונש העיד הנאשם בהרחבה, ופרט את תחושתו הקשה בענין הרדיפה שהוא נרדף על ידי פקידי מע"מ. לטענתו, הנאשם "הזרים" למע"מ כמיליון ₪ מכיסו הפרטי על מנת לכסות את חובות הנאשמת למע"מ.
עוד הדגיש ב"כ הנאשם כי מיד לאחר מתן הכרעת הדין, פנה הנאשם למע"מ וביקש להגיע להסדר אך לא קיבל תשובה עניינית, למעט תשובה בסטנסל פורמאלי שהפניה שלו בטיפול. רק בהתערבות בית המשפט השיב לו סגן בכיר למנהל רשות המיסים כי בקשתו להגיע להסדר נדחית (אף מבלי להיפגש עמו) מאחר ו "אין בהם (בפניותיו – ז.ב.) כל עדות או אינדיקציה לכך שבכוונתך להסיר את המחדלים ולהיטיב את הנזק הכבד שנגרם על ידי החברה בהנהלתך, לקופה הציבורית". לטענת הנאשם החוב המיוחס לו ולנאשמת הינו חוב פיקטיבי והמאשימה אינה מוכנה להראות לו למה נזקפו התשלומים הרבים ששילם במהלך השנים וכיצד התגבש לדעתה החוב. לתחושתו של הנאשם יש מישהו בהנהלה שרוצה שהתיק יישאר פתוח, ולא כפי שנהוג, זה תיק של הסדרים" (עמוד 28 לפרוטוקול, שורות 23-26).
בא כח הנאשמים סבור שטיעוני המאשימה, לגבי ניסיונותיו "המדומים" של הנאשם לפתור את הפרשה, אינם מבוססים, וכי הראיות שהוגשו לבית המשפט מצביעות על נסיונותיו הרבים. בא כח הנאשמים מוסיף כי בשנת 2002 החלה הנאשמת להידרדר בשל מאורעות חיצוניים, והנאשם, שהיה מנהל הנאשמת עשה כל שביכולתו כדי להצילה.
בא כח הנאשמים סבור כי התמשכות ההליכים, החל משנת 2005, צריכה להילקח בחשבון לטובת הנאשם, אשר ברור כי עשה כל שביכולתו לעזור לנאשמת, ושיתף פעולה עם רשויות המס לאורך כל הדרך.
בבואי לשקול מהו העונש הראוי, אני זוקפת לצד החומרה את ריבוי העבירות ואת העובדה שהמחדל הוסר באופן חלקי בלבד (אף לגירסת הנאשם), וכן את העובדה שאין זו עבירה ראשונה לנאשם.
לצד הקולא אני זוקפת את העובדה שהנאשם הסיר חלק מהמחדל, את התמשכות ההליכים ואת ההעדר הנכונות של המאשימה לנסות ולהגיע עם הנאשם להסדר לאחר מתן הכרעת הדין.
אין המדובר בנאשם שהטריד את שלטונות מע"מ הגיע אתם להסדר פעם אחר פעם ולא עמד בו לחלוטין.
הנאשם ניסה בכל פעם לעמוד בתנאי הסף ששלטונות מע"מ הציגו בפניו כדי להגיע להסדר ולצורך כך גייס כספים, בסכומים ניכרים, ששולמו למע"מ והאמור במכתבו של סגן בכיר למנהל רשות המיסים לישראל הדוחה את בקשתו של הנאשם להגיע להסדר לאחר הכרעת הדין, על הסף, ומתעלם מתשלומים אלה.