מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' שמואלי

1.           הנאשם "הומלס", חסר בית ודר רחוב, נכנס למבנה נטוש, המצוי במתחם חנויות ברחוב הירקון 169, בתל-אביב (להלן: " המבנה"), שזכויות הקניין בו רשומות ע"ש מר חי יעקב מס' דרכון אמריקאי ******** (להלן: " המתלונן"), שהה וישן שם בתאריך 16.3.08 ובמהלך כחמש שנים עובר לתאריך זה, ללא קבלת אישור והסכמת המתלונן.

על מעשיו אלה מייחסת לו המאשימה ביצוע עבירה של הסגת גבול פלילית, על פי סעיף 447(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.           במענה לכתב האישום הודה הנאשם כי הבעלות בנכס אינה שלו, כי "הסיג גבול", מבחינת היסוד העובדתי של העבירה אך כפר בקיומו של היסוד הנפשי וטען כי לא נכנס למבנה ושהה בו כדי להפחיד או להקניט אלא בשל מצוקה כלכלית והעובדה כי היה חסר דיור.

3.           המסגרת הנורמטיבית על יסודותיה העובדתיים והנפשיים, נקבעה בסעיף 447(א) לחוק העונשין שזה לשונו:

"(א) העושה אחת מאלה כדי להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו,    להקניטו, או לעבור עבירה, דינו - מאסר שנתיים:

(1)    נכנס לנכס או על פניו;

(2)    לאחר שנכנס כדין לנכס נשאר שם שלא כדין"     

מאחר שאין מחלוקת לגבי קיומו של היסוד הפיסי של העבירה, נדון רק במשמעותו של היסוד הנפשי, כפי שפורש ונקבע לאורך השנים בפסיקה.

בהתחשב בכך שמדובר בעבירה התנהגותית, השימוש בהגדרת היסוד הנפשי של העבירה במונח "כדי" מצביע על כך כי מדובר ביסוד נפשי של "מחשבה פלילית", במובן של שאיפה להשגת מטרה - להפחיד, להעליב, להקניט או לעבור עבירה.

המלומד יעקב קדמי בספרו על הדין הפלילים חוק העונשין ( חלק שני, מהדורה מעודכנת תשס"ו, 2005 מציין כי משמעותו של המושג " להקניט" רחבה יותר ממשמעותו הלשונית של המושג "להרגיז" (שהיה בנוסח שבפח"פ 1936), וכי על פי ההלכה הפסוקה היא כוללת, בין היתר: גרימת תחושת " אי נוחות" (ת"פ (ת"א) 409/57), או תחושת " מורת רוח" (ע"פ 48/49), " הקנטה לשמה" (ע"פ (ב"ש) 291/64), או אף " פגיעה בפרטיות" (ע"פ 295/77, ע"פ 63/58).

עוד מדגיש המלומד קדמי ומציין כי "... הלכה פסוקה היא שעצם כניסתו של אדם לרשותו של אחר, בלי הסכמתו ובניגוד לרצונו, עשויה בדרך כלל להרגיזו (ע"פ 48/49), וכאן לא היו כל מסיבות שמהן אפשר היה להסיק שלא הייתה למערער כוונה כזו..." (ע"פ 151/52, ח 1038 (שפירא נ' קיפניס).

ה"מוקנט" יכול שיהיה גם תאגיד, לרבות המדינה. ה"הקנטה" מתקיימת גם אם ה"מוקנט" אינו נמצא פיזית במקום ובשעת המעשה, באופן שהוא "יוקנט" לכשייודע לו הדבר ( קדמי, עמ' 990-991).

הלכה פסוקה היא כי לעניינה של עבירה זו "ידיעה ברמה גבוהה של הסתברות" שקולה כנגד "כוונה", לאמור: די בכך שהעבריין יודע ברמת הסתברות גבוהה כי התנהגותו תביא ל"תוצאה" האסורה - קרי: ל"הפחדת" או "להקנטת" המחזיק, ואין צורך בחפץ מצידו באותה תוצאה. לשון אחר, גם אם המעשה נעשה לתכלית שאינה נמנית בין התכליות האסורות המפורטות בהגדרת העבירה, די בכך שהנאשם יודע, ברמת הסתברות גבוהה, שעשייתו תגרום לאחת ה"תכליות" האסורות כדי לבסס את הרשעתו.

4.           ראיות המאשימה להוכחת היסוד הנפשי, שבעבירת הסגת הגבול, מבוססות בעיקרן על עדותו היחידה של ב"כ המתלונן, עו"ד אליהו חסטר (להלן: " עו"ד חסטר"), לאחר שלא עלה בידי המאשימה להביא לעדות את המתלונן עצמו, שהינו תושב חוץ, המתגורר בניו יורק.

ראיות ההגנה, לאי קיומו של יסוד העבירה שבמחלוקת, נסמכות על עדותו של הנאשם.

עדי התביעה הנוספים העידו על עצם נוכחותו ומגוריו של הנאשם במבנה, כחמש שנים, עובר למועד הנטען בכתב האישום, עובדה שאינה מוכחשת על ידי ההגנה, ומשכך, לכאורה, לא היה בעדותם כדי לתרום ולהוסיף להוכחת או הפרכת קיומו של היסוד הנפשי, במעשיו של הנאשם.

הדגשתי לכאורה, שכן מדו"ח הפעולה שערך רס"ר צחי ברנשטיין (להלן: " השוטר") בתאריך 16.3.08, ואשר הוגש בהסכמה, עולות העובדות הבאות, שכפי שיובהר להלן תומכות בגרסתו של עו"ד חסטר:

א.            בתאריך 13.3.08 הגיש המתלונן תלונה נגד הנאשם על הסגת גבול למבנה.

ב.             בתאריך 16.3.08 הצביע עו"ד חסטר בפני השוטר על הנאשם, בעת שהלה ישב במתחם ככר אתרים, כעל הפולש למבנה. הנאשם הודה בפניו שהוא מתגורר במבנה כ- 5 שנים.