מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' ספר ואח'

הכרעת דין

בעובדות כתב האישום, נטען כי בתאריך 9/9/06, בגינה ציבורית, בסמוך לרח' סלע יעקב, בתל אביב (להלן: "הגינה"), תקפו הנאשמים, ביחד עם שני אחרים, את יוסי דקר (להלן: "המתלונן"), בכך שחבטו בו בפניו, באמצעות אגרופן, ומשנפל המתלונן ארצה המשיכו ותקפוהו, בכך שבעטו בראשו ובגופו, וכתוצאה מכך נגרם למתלונן חתך בפניו והוא נזקק להדבקת הפצע ולטיפול בבית החולים. בגין כך מיוחסות לנאשמים עבירות על פי סעיף 380 + 382 (א) ו – 186 (א) לחוק העונשין. יצויין כי, מכלל הראיות עולה כי האירוע נשוא כתב האישום התרחש בתאריך 8.9.06.

בעדותו בביהמ"ש, לא הכחיש נאשם 1, כי היה מעורב בתקרית אלימה שהתחוללה בינו לבין המתלונן. נאשם 1 טוען כי הוא ואחיו, נאשם 2, הוזעקו לגינה, טלפונית, על ידי אחיהם הצעיר, אמיר (ע.ה. 2), שהיה כבן 14 שנים, בעת קרות האירוע, שדיווח להם, כשהוא מבוהל, כי מאן דהוא היכהו, בהיותו בגינה ופצע אותו בפניו. לטענתו, בהגיעם לגינה, פנה למתלונן ושאלו מדוע היכה "ילד קטן" כשלדבריו, נוכח תגובתו של המתלונן "שהתחיל לדבר ולצחוק... התחלנו לריב בהתחלה התחלנו לדבר, התחלנו לדחוף אחד את השני וזה התפתח" (עמ' 119, ישיבת יום 8/2/10, שורות 11 – 17 וכן ת/11, שורה 25). נאשם 1 הכחיש כי הוא ואחיו עשו שימוש כלשהו באגרופנים, וטען כי נאשם 2 – אחיו, כלל לא היה מעורב בתקרית האלימה, כשטענה דומה הועלתה גם מפיו של נאשם 2, שטען כי בעת שנאשם 1 והמתלונן דחפו זה את זה: "אני עמדתי כזה בצד בזמן הקטטה" (עמ' 123, שורה 7).

כמו כן, טען נאשם 2, כי בעת מעצרו שלו ומעצר אחיו אמיר, שהתרחש בדירת הוריו, נקטו השוטרים כלפיו וכלפי אחיו אמיר, בדרך של אלימות קשה, משהיכו אותו ואת אחיו, וזאת גם בעת שהוסע בניידת המשטרתית ובנוסף השמיעו כלפיו גידופים ודברי עלבון לרוב ואף איימו באקדח דרוך על אימו (ע.ה. 3).

בעדותו מסר המתלונן, כי בעת התרחשות התקרית שרת כשוטר, ביס"מ ירקון והגיע לגינה הצמודה לבניין, בו התגורר באותה עת, בצוותא עם אחותו מעיין (ע"ת 2) ואחות נוספת, על מנת לטייל עם כלבו, כמנהגו, שאז הבחין בקבוצת נערים המשחיתה בגן הציבורי את הנדנדות. משהעיר להם על כך, הושמעו כלפיו איומים ואחד הנערים אף התקרב אליו, באופן מאיים, והוא הדפו מעליו. המתלונן הבחין כי אותו נער עוקב אחריו ואגב כך משמיע לעברו דברים, כי: "יחכה פה אם הוא גבר", תוך כדי ששוחח בטלפון הסלולארי, ומסר את תיאורו של המתלונן, שאז הופיעו שני הנאשמים, ושנאשם 1 שהחזיק בידיו אגרופן, חבט בו באחת באגרוף בפניו וכתוצאה מכך נפל ארצה ואז החלו הנאשמים לחבוט בו ולהלום בכל גופו באגרופים ובאלות, כשאליהם הצטרפו אמיר וקטין נוסף. כן הוסיף, כי במהלך האירוע ולאחר שספג את המהלומה הראשונה, צעק לנאשמים ולאחרים שהינו שוטר, אך הם לא שעו לכך והמשיכו באלימות כלפיו. לדבריו, חש מושפל ופגוע מכך שכשל מול הנאשמים, הגם שהינו מיומן בהתמודדות עם מצבים אלימים כגון אלו ועל כן, משפנה לטיפול בבית החולים חש בושה למסור על התרחשות האירוע, כפי שארע, ולכן מסר לרופא המטפל, כי נחבל ונפגע בפניו בעת ש"נפל מפרגולה" (ראה תעודה רפואית, ת/4). לאחר מכן, נמלך בדעתו והבין כי פעל בדיווח מטעה זה שלא כשורה, ופנה להתלונן במשטרה, וזאת בתאריך 10/9/06, כיומיים לאחר האירוע, כשמתברר כי אמיר ואימו פנו למשטרה במוצאי שבת, למחרת האירוע, בשעת לילה מאוחרת, והגישו תלונה כנגד המתלונן, בדבר הכאתו של אמיר על ידי המתלונן ופציעתו.

בעקבות תלונה זו נפתחה חקירת מח"ש ובסופו של דבר, לאחר הגשת כתב אישום נגד המתלונן, חזרה בה המאשימה מכתב האישום והתיק נגדו נסגר. המתלונן שלל, כי נהג באלימות כלפי אמיר וחזר וציין במהלך חקירתו הנגדית, כי נוכח אותה בושה וכלימה שהיתה מנת חלקו מאחר וכשל להתגונן בפני תוקפיו והוכה נמרצות, בחר למסור לרופא המטפל גירסה שלא היתה בגדר האמת, לגבי נסיבות פגיעתו והוא מצר על כך.

הסנגור מבקש לשלול מגירסת המתלונן כל מימד של אמינות בשים לב לכך שלא מסר בהגיעו לבית החולים, כאמור, דיווח נכון ואמיתי לעניין התרחשות הפגיעה בו. כן נטען, כי המתלונן תקף את אמיר בצורה ברוטאלית וגרם לפגיעה בפניו, שבה הבחין גם השוטר שגבה את הודעתו (ת/16). נטען אפוא, כי אין בנמצא מלכתחילה כל תשתית ממשית, מטעם המאשימה, המבססת את הנטען בעובדות כתב האישום, וזאת בשים לב להעדר המהימנות שיש ליחס למתלונן ומשכך הוא, לא ניתן לקבוע ממצאים לחובת הנאשמים, אם בהתבסס על הודייתו של נאשם 2 בפני החוקר המשטרתי, רס"ל מולה, כי הוא ואחיו, נאשם 1, היכו את המתלונן, ואם בהתבסס על הודייתו של אמיר בפני אותו חוקר, כי שני אחיו היכו נמרצות את המתלונן באמצעות אגרופנים שהביא להם (ת/17). עוד נטען, כי החוקרים שטיפלו בתיק זה, גילו להיטות יתר להביא להפללת הנאשמים, נוכח זאת שהמתלונן היה שוטר ולא נרתעו גם מלהגיע בצוותא, עם כוחות משטרה גדולים מהנחוץ, לביתם של הנאשמים ולחולל שם מהומה רבתי, מלווה באלימות קשה, שהיה בה כדי להפחיד את אמם של הנאשמים ואת שאר בני הבית, כשמטרתם היתה להלך אימים על הנאשמים, והכל כשהמתלונן הובא עם כלל השוטרים, על מנת שיזהה את תוקפיו, בביתם של הנאשמים. לעניין זה, אישר המתלונן כי הגיע בצוותא עם שני צוותים של יס"מ יפתח, לבית הוריהם של הנאשמים ורק לאחר שבוצע הליך העיכוב בתוך הבית, נקרא להיכנס לבית על מנת לזהות את הנאשמים שהתקיפוהו (עמ' 39 – 38, לישיבת יום 16/11/09).

עוד נטען, כי במהלך החקירה המשטרתית, לא נרתע הנאשם מלהשמיע איומים כלפי אמיר וכלפי נאשם 1 (עמ' 95).

ייאמר כבר עתה, כי החתך שנמצא בפניו של המתלונן (ת/4), אינו מתיישב כלל ועיקר עם טענה בדבר דחיפות הדדיות שלא היה מעבר להן כמעט דבר, כפי שנטען ע"י הנאשמים בעדותם בביהמ"ש. בעניין זה העידה גם אחותו של הנאשם, סיוון, כי ראתה במתלונן, מיד לאחר האירוע, שטפי דם ופנים נפוחות, כשאלו לא צויינו בתעודה הרפואית (ת/4) שנכתבה שעות ספורות לאחר האירוע. לעניין זה יש לומר כי אין בכך כדי לשלול מגירסת המתלונן, כפי שנטען ע"י הסנגור, לגבי עצם הכאתו ע"י הנאשמים, כפי שעלה מכלל הראיות, כשמתברר עוד כי עדה זו, שכלל לא נכחה באירוע, לא הבחינה בחתך שנמצא בפניו של המתלונן כשלעניין זה ציינה: "רופא יודע להבחין יותר ממה שאני יודעת להבחין" (עמ' 69, שורה 26-27, ישיבת יום 16.11.09). יצויין כי גם העדה מעיין – אחותו של הנאשם, שנכחה באירוע, ציינה כי דם נזל מפניו של המתלונן והוסיפה כי הבחינה בחתך בפניו (עמ' 83), וגם בשריטות בראשו (עמ' 89). המתלונן עצמו ציין כי ספג חבלות בגופו ו"פתח" בפניו, שהודבק (עמ' 27). עולה ונמצא אפוא, וזאת גם בשים לב לאיפיוני האירוע, כי אכן הייתה סבירות לקיומן של פגיעות נוספות, קלות יותר, במתלונן, שלא הצריכו טיפול רפואי, ולו נוכח תאורו של נאשם 2, בחקירתו במשטרה (ת/8) לגבי אופי התקרית.

עוד נטען, כי הסימנים שנראו באמיר על ידי שוטר שגבה את הודעתו ובהם חבלה, חתך ונפיחות לכיוון האף, לרבות נפיחות ברגלו, מתיישבים עם טענתו, כי המתלונן היכהו וסותרים גם את גירסת המתלונן בדבר מגע קל בינו לבין אמיר, כשטען כי לא נגח בפניו.

יוער, כי לעניין ההתרחשויות שסבבו את מעצרו של נאשם 1 ואחיו אמיר, נשמעה עדות מפורטת מפי העד, רס"ר מסטל אורן (ראה גם דוח' פעולה, ת/3), שאישר כי אמנם הגיע עם שני צוותים של אנשי יס"מ לדירת הורי הנאשמים ומשהצביע המתלונן על נאשם 1 ואמיר, כמי שתקפוהו, הודיע על עיכובם, אך שלל מכל וכל מעשי תקיפה כלשהם או השמעת איומים, כלפי נאשם 1 ואחיו אמיר (עמ' 21, לישיבת יום 16/11/09). יצויין כי עד זה לא נחקר גם בדבר טענה שהועלתה באשר לדריכת אקדח וכיוונו כלפי אמם של הנאשמים.

העד שלל מכל וכל טענה, כי ירק לעברם של העצורים (עמ' 15). העד ציין עם זאת, כי המתלונן אכן היה שוטר בצוות שבאחריותו. ממילא שלל העד, כי היה באלימות הנטענת כלפיו וכלפי השוטרים שעימו, לגרום לנאשם 1 ולאמיר לומר לאחר מכן בחקירתם במשטרה, כי הנאשמים אכן היכו את המתלונן, כפי שתאר את האירוע בעדותו בביהמ"ש.

אחותו של המתלונן, מעיין בר, שהיתה כבת 10 שנים בעת קרות האירוע, מסרה כי היתה בגינה, בצוותא עם אחיה, המתלונן ואחותה נוי, בעת האירוע, ותארה אף הוא מעשה תקיפה ברוטאלי שחווה המתלונן, כפי שתאר זאת בעדות, בביהמ"ש. עם זאת, אישרה כי לא הבחינה בנזק ממשי שנגרם לנדנדות בגינה. כן הוסיפה, כי כעת אינה בטוחה דייה בדבר האגרופנים שהיו בידי התוקפים, הגם שחזרה ואישרה כי במתלונן חבטו 3 עד 4 אנשים שנהגו בו בברוטאליות רבה (עמ' 82) ואף הוסיפה, כי בכתה מאחר ואחיה הוכה.

אשר לנאשם 1, מסתבר כי החיפושים אחריו לא הביאו לאיתורו ורק כעבור 4 ימים מעת האירוע, פנה, מיוזמתו, למשטרה. בעדותו אישר נאשם 1, בין השאר, כי יתכן ודחף את המתלונן שספג גם סטירה (עמ' 121, ישיבת יום 8/2/10).

נאשם 1 נתקל בקושי, במהלך חקירתו הנגדית, להבהיר הכיצד ידע להכחיש בחקירתו במשטרה, כי החזיק בידיו אגרופן, אך בנוגע לנאשם 2 - שאישר בחקירתו (ת/8) כי אמיר הביא לו ולנאשם 1 אגרופנים (ת/8, דף 3, שורה 54-55) - נקט בלשון מתחמקת משנשאל אם גם הוא אחז באגרופן במהלך התקרית, משלא שלל זאת על אתר וחזר והשיב: "אני אישית לא הייתי עם אגרופן" (ת/6, דף 2, שורה 22), עוד טען נאשם 1 כי נאשם 2 לא היה מעורב כלל בקטטה, אלא שגירסה זו עומדת בניגוד מוחלט לדבריו של נאשם 1 בעימות בינו לבין המתלונן, בה אישר כי בקטטה היו מעורבים "רק אני ואחי אדיר" (ת/11, דף 2, שורה 9-10). יש לומר עוד, כי הודעת נאשם 1 הוגשה כקבילה ולא הושמע כנגד קבילותה דבר בכל הנוגע לכך, כי זו נגבתה תחת לחץ ובהשפעת איומים ואלימות שהופעלו קודם לכן בעת מעצרו ואף לאחר מכן (ראה עמ' 93, לישיבת יום 8/12/10), כנגדו.

עדות נוספת השוללת מגירסת הנאשמים וזאת גם בדבר אלימות שחוו נאשם 2 ואחיו אמיר, מידי שוטרים, בעת מעצרם, מצוייה בדבריו של החוקר רס"ל מולה אברהם חי (ע.ת. מס' 8). עד זה גבה את הודעת נאשם 2 (ת/8), שאף היא נתקבלה כקבילה (עמ' 95), וערך גם 3 עימותים בין המתלונן לנאשמים (ת/10, ת/11) וכן בין הנאשמים עצמם (ת/12). העד אישר כי בעת שחקר את נאשם 2, פנה ונכנס לחדר בו נחקר אמיר, במקביל – כשמדובר במהלך חקירתי מקובל, כפי שהבהיר זאת העד (עמ' 99), העד שלל מכל וכל כי הפחיד בדרך כלשהי את אמיר (עמ' 100), ומתברר כי אמיר התוודה בפניו, כשהוא פורץ בבכי, כי שני אחיו, הם נאשמים 1 ו – 2, אכן היכו את המתלונן, ואף הוסיף כי המתלונן היכה אותו קודם לכן, משחזר העד מולה לנאשם 2, אדיר, ומסר לו על דברי אמיר, חזר בו אדיר מהכחשתו הגורפת לפיה כלל לא נכח בתקרית, ומסר גירסה מפורטת בדבר מעשה האלימות שביצעו הוא ונאשם 1 במתלונן (ראה גם מזכר ת/9). כך מסר נאשם 2, כי המכים היו רק הוא ונאשם 1(ת/8, דף 2, שורה 52 ואילך). ועוד אישר נאשם 2, בחקירה זו, כי הוא ונאשם 1: "דפקנו לו בוקסים עם האגרופנים. לכל אחד מאיתנו היה אגרופן והפלנו אותו ואז כשהוא היה על הדשא הוא צעק שהוא שוטר, אז נבהלנו מזה שהוא שוטר, אז הלכנו" (ת/8, דף 2, שורות 61 – 61), ומדובר בתיאור ההולם את גירסת המתלונן ואת גירסת אחותו מעיין, באשר לאופן תקיפתו של המתלונן.

נאשם 2 ידע גם להסביר בחקירתו זו, כי את המתלונן אכן סבבו גם אנשים נוספים כשלדבריו: "אז אולי הוא חש שהם הרביצו לו אבל הם בעצם באו רק להפריד" (ת/8, דף 2, שורות 70 – 71). נאשם 2 מסר עוד, כי אחיו אמיר וחברו אלי הביאו לו ולנאשם 1 את האגרופנים, ששימשו אותם בתקרית האלימה, ומתברר, כי בחקירתו במשטרה, לאחר ששוחח עם רס"ל מולה, הודה גם אמיר, כי אחיו , היכו את המתלונן ואישר כי לגבי קיומו של אגרופן: "יש מצב שהיה" (ת/17, דף 3, שורה 61), כשידע לשלול מנגד קיומן של אלות באירוע. בעדותו בביהמ"ש חזר בו אמנם אמיר מגירסה זו, וטען כי ניתנה תחת לחצים, איומים והשפלות, שידע עם מעצרו שלו ומעצר אחיו – נאשם 1 ומתוך פחדיו בעת חקירתו (ת/17). התברר גם, כי כשהגיש את תלונתו, כנגד המתלונן, לא סיפר אמיר (ע"ה 3), בדבר מעורבות שני אחיו באירוע (ת/16). עולה עוד כי בתלונתו במח"ש (ת/18) לא ידע אמיר להסביר את פשר העיכוב בתלונתו לפיה הוכה ואויים על ידי שוטרי יס"מ (ראה ת/18, שורות 31-32 ועמ' 133 לפרוטוקול, ישיבת יום 21/2/10). מתברר כי במח"ש גם שכח אמיר, לטענתו, לומר כי אויים ע"י שוטרי יס"מ בכל עת שהחוקר מולה יצא מחדר החקירות ולא העלה טענה דומה בפני רס"ל מולה. מכל מקום, יש בעדותו המהימנה של רס"ל מולה, לשלול מכל וכל מטענת העד, כי הושתלו מילים בפיו, על ידי חוקרי משטרה או על ידי אנשי יס"מ, שכלל לא היו מעורבים בחקירתו. יתרה מזו, גם בעימות שנערך בין העד אמיר לבין המתלונן, ת/19, ידע העד להתלונן בפני רס"ל מולה, כי המתלונן עשה נגדו, טרם העימות, תנועות מאיימות (עמ' 135), גירסה שנשללה על ידי המתלונן ואותה ניסה העד מולה לברר עד תומה, משאמר הן לאמיר והן למתלונן, כי צולמו, אך אלו עמדו איש על גירסתו ולא ניתן לקבוע בהקשר זה מסמרות לכאן או לכאן. מתברר, כי גם במהלך העימות חזר ואישר העד "אני הצבעתי עליו לאחים שלי ואז האחים שלי הרביצו לו" (ת/19, דף 2, שורות 8 – 9).

יש באמירות ברורות אלו של העד, אמיר, כדי לשלול כל מימד של אמינות מטענתו כי ידע בחקירתו איומים עד שהיה באלו כדי להביאו למסירת גירסה שיקרית, לפיה, שני אחיו פגעו במתלונן.

גם גירסתו של נאשם 2, שטען כי הוכה על ידי אנשי יס"מ, יחד עם אחיו – אמיר, בעת שהגיעו אליו לבית הוריו וכי שוטרים דרכו את הנשק ואיימו על אימו ושכנתו באקדחים דרוכים וכי הודה במשטרה תחת לחץ ומחמת אותן מכות איומות שספג, אינה עומדת במבחן המהימנות.

כך התקשה נאשם 2 להבהיר כיצד מעשה נטען של איום באקדח דרוך, לא זכה מפיו לכל איזכור בחקירתו במח"ש, וטען כי הדבר נשכח ממנו, גירסה הנראית תמוהה ובלתי סבירה כשהדעת נותנת כי אירוע חריג מעין זה, כשיש בו כדי להרתיע ולאיים, עד כדי כך, לא ישכח במהרה ע"י מי שחווה אותו.