מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' סעדיה ואח'

ה ח ל ט ה

שני הנאשמים, בני זוג בני 50, הנשואים זה לזה עשרים שנה, עומדים לדין בכתב אישום מאוחד, המייחס להם עבירות אלימות שביצעו ב-11.12.07 כלפי עובדי ציבור בבית החולים ע"ש שיבא - "תל השומר" (להלן: "בית החולים").

האירוע נשוא כתב האישום התרחש בעת אשפוזה של הנאשמת 1 בבית החולים במחלקה האורטופדית (להלן: "המחלקה"), לצורך ניתוח של שבר פתוח ברגלה, אשר נגרם בתאונה בצפון הארץ. במועד האמור, סמוך לשעה 18.00, התפרץ זעמם של הנאשמים על דחיית הניתוח המיועד.

על פי עובדות כתב האישום, השליכה הנאשמת 1 (להלן: "הנאשמת") את ההליכון עליו נשענה לעבר ד"ר שאקר ג'יוסי; ההליכון פגע בשוק רגלו השמאלית של ד"ר ג'יוסי, וגרם לו כאבים ורגישות; והנאשם 2 (להלן: "הנאשם") הניף לעבר ד"ר ג'יוסי את אגרופו, בניסיון להכותו, אך נבלם בידי בנו.

עוד נאמר בכתב האישום, כי במהלך האירוע איים הנאשם שוב ושוב על האחות האחראית במחלקה, סיגלית אברהמי, כי ישרוף את ד"ר לוינקוף (רופא במחלקה) אם לא תנותח הנאשמת 1 (להלן: "הנאשמת") באותו היום; ועל ד"ר ג'יוסי איים הנאשם באומרו ש'יראה לו'.

המאשימה מייחסת לנאשמת עבירה של תקיפת עובד הציבור, לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); ואילו לנאשם היא מייחסת עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, וכן, עבירה של ניסיון לתקוף עובד ציבור, לפי סעיף 381(ב) וסעיף 25 לחוק העונשין.

כבר ביום 14.5.09 הודו הנאשמים במיוחס להם בכתב האישום.

הוסכם בין ב"כ המאשימה לבין ב"כ הנאשמים, כי בטרם הרשעה יתקבל תסקיר מבחן בעניינם של הנאשמים, אשר יבחן את נסיבותיהם האישיות, ויבחן, בין השאר, את נושא ההרשעה, אף שהוצהר מטעם ב"כ המאשימה, כי עמדת המאשימה היא להרשעתם של שני הנאשמים ולהשתת עונשי מאסר על תנאי משמעותיים, קנס כספי ופיצוי למתלונן.

גם לאחר שהתקבלו תסקירי המבחן שבהם המלצות ברורות להימנע מהרשעת הנאשמים, נותרה ב"כ המאשימה בעמדתה לעניין הרשעתם של הנאשמים בדינם. לגישתה, אף שמדובר באנשים חיוביים, שהם נעדרי עבר פלילי, ואף שהנאשמת היא עובדת מדינה בשרות התעסוקה, יש להעדיף את חומרת המעשים ואת אינטרס הציבור בדבר הרתעה ומניעה מקום שמדובר באלימות פיזית ומילולית כלפי רופאים הממלאים תפקידם כעובדי ציבור; ולגזור על הנאשמים עונשי מאסר על תנאי, קנס כספי ופיצוי למתלונן.

ב"כ הנאשמים לא הסתייג מעמדת המאשימה לגבי העונש שייגזר על הנאשם. אולם, הוא הסתייג מעמדתה בכל הנוגע לנאשמת, עובדת מדינה, בשרות התעסוקה, וטען כי קיים חשש כבד שהרשעתה בדין תפגע בהמשך העסקתה בשרות הציבור.

לאור עמדתו המוצהרת של ב"כ הנאשמים, לאור הודיית הנאשם בעובדות כתב האישום המיוחסות לו, הרשעתי אותו בעבירות של איומים וניסיון לתקוף עובד ציבור.

מכאן לטיעונים הנוגעים להרשעתה של הנאשמת ולעונשם של הנאשמים:

את טיעוניו מיקד ב"כ הנאשמים בהבהרת נסיבות האירוע, והרקע הרגשי והאישי אשר גרם לנאשמים להתפרץ בזעם כלפי הרופא והאחות. אף שלא הקל ראש בחומרת המעשים ובהשלכותיהם מההיבט הציבורי, וראה בהם מעשים פסולים, ואף שמוסכם היה עמו כי מעשים מעין אלה ראויים לתגובה עונשית מחמירה, ביקש ב"כ הנאשמים שאתן דעתי על כך, שמעשי האלימות אותם ביצעו שני הנאשמים נבעו מכעסם המצטבר על רקע כאבה וסבלה הקשים של הנאשמת, שמקורם בפציעתה הקשה ב-8.12.07 במטולה, ובדחייה בלתי מוסברת, יום אחר יום, של הניתוח לאיחוי השבר, ניתוח שעד ה-11.12.07 טרם בוצע. אופיים החיובי של הנאשמים, נטען, ונסיבותיהם האישיות והמשפחתיות החיוביות, המפורטות בהרחבה בתסקירי המבחן שהוגשו, ובעיקר, הסיטואציה יוצאת הדופן אליה נקלעו, הם שיקולים המצדיקים שאנהג בנאשמים לפנים משורת הדין, ובמיוחד כך בנאשמת, אשר חוותה סבל יוצא דופן, והוא שמנע ממנה את הריסון והאיפוק שהיא מחוייבת בהם בימים כתיקונם. עתירת ב"כ הנאשמים היא שאמנע מהרשעת הנאשמת, ואאמץ את המלצת שרות המבחן להטלת צו של"צ ללא הרשעה בדין.

השאלה העיקרית העומדת לדיון עתה היא, ובכך חלוקים הצדדים, האם, במכלול הנסיבות שתוארו, ראוי ונכון לעשות שימוש בסמכותי שבסעיף 71א'(ב) לחוק העונשין, ולהימנע מהרשעת הנאשמת.

עניינה של הנאשמת איננו פשוט, שכן, ככלל, משנמצא אדם אשם בביצועה של עבירה, אמור בית המשפט להרשיעו ולגזור את דינו. עם זאת, מוסמך בית המשפט להימנע מהרשעה, אולם זאת, רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, בהתאם לכללים שהותוו בפסיקת בית המשפט העליון. כללים אלה מסמיכים את בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 71א לחוק העונשין ולפי סעיף1 לפקודת המבחן רק באותם מקרים יוצאי דופן, בהם שוכנע שמדובר בכישלון חד פעמי של הנאשם או הנאשמת, שאיננו מאפיין את התנהגותם בדרך כלל, בנסיבות בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, וכאשר הנסיבות הן כאלה שאין זה הראוי להטביע באותו נאשם או נאשמת חותם של פליליות, שעשוי לגרום להם נזק רב בעתיד, נזק שאיננו שקול כנגד הנזק שנגרם לחברה כתוצאה מאי הרשעת הנאשם או הנאשמת [רע"פ 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל; (לא פורסם בפ"ד) תקדין עליון, כרך 85 (3), 737; רע"פ 2765/01 ר' לוינסון נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2001(3), 1979; ע"פ 2083/96 ת' כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337]. בפסקי דין אלה ובשורה של פסקי דין נוספים, קבע בית המשפט העליון מבחנים מצטברים לעניין הנקיטה ב"אי הרשעה", והם מבוססים על העקרונות שציינתי לעיל.

למרות תלי תלים של פסיקה, אין בידינו כיום דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להסתפק בעונש ללא הרשעה. כל מקרה ומקרה נבחן ומיושם בידי השופט היושב בדין, על פי הבנתו, ערכיו ועקרונותיו. עם זאת, ברור, לאור רשימת הכללים המצטברים שמניתי, כי ההימנעות מן ההרשעה קשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר, וככל שהפגיעה באינטרס הציבורי חמורה יותר. הבעת צער וחרטה לא די בהם כדי לאבחן נאשם אחד ממשנהו שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות והורשע. כאשר מדובר באלימות שהופגנה כלפי רופא, הן בתוקף תפקידו בכלל כעובד ציבור, והן בתוקף משרתו הייחודית, כפי שהדבר אירע במקרה דנן, הופך עניין התחליף לענישה המצויה לנושא קשה עוד יותר ליישום.

העניין גופו קשה במיוחד, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, ומעורבותו של הנאשם האחר, בן הזוג, שהורשע בדין, ואשר מעשיו, על פי קנה מידה משפטי-אובייקטיבי, עשויים להיחשב מתונים קמעה ממעשה תקיפת הרופא בידי הנאשמת.

ובכל זאת, קיימת אבחנה בין הנאשמים, אבחנה עליה עמד סנגורם, ובה אגע בהמשך. אבחן את השיקולים הפועלים לחובה ולזכות.

בראש וראשונה, מעשיהם של הנאשמים, התפרצות אגרסיבית ואלימה כלפי צוות רפואי: מעשה הנאשמת - הטלת ההליכון לעברו של הרופא, ומעשי הנאשם - האיומים שהשמיע והנפת האגרוף לעבר אותו רופא, הם חמורים, ומצדיקים התייחסות עונשית מחמירה. כל התפרצות אלימה כלפי עובדי ציבור ראויה לגינוי חריף, ובפרט כאשר קורבנות האלימות הם אנשי צוות רפואי, בשרות הציבורי, המוחזקים כאנשים מיוחדים, אשר עושים ימים ולילות בהענקת טיפול רפואי מסור לחולים ולפצועים. אנו עדים לצערנו לתופעה מתפשטת של אלימות כלפי רופאים מצד מטופלים או בני משפחה משולחי רסן. במקרים אלה קם אפוא אינטרס ציבורי מובהק של הרתעה ומסר הולם כלפי הנאשמים, והוא מחייב תגובה שיפוטית הולמת. שכן, כפי שנאמר לא אחת; הציבור חייב לראות שהסטנדרטים הקבועים בחוק מיושמים על ידי בתי המשפט בכל עת, שכן, אלה הם סטנדרטים של התנהגות שנועדו להגן על גופו, על רכושו ועל כבודו של כל פרט בציבור. בשל כך, מצווים בתי המשפט, שמצאו נאשם אשם בביצועה של עבירה, להרשיעו ולגזור את דינו בדרך שתבטא את חומרת המעשים, את סלידת החברה מהם, ואת הצורך להרתיע מפני החזרה עליהם.