החלטה
לפני בקשת המבקש לפיצוי בגין הוצאות הגנה מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").
בתאריך 26.1.09 הוגש כנגד המבקש כתב אישום שייחס לו עבירות תקיפה, ניסיון תקיפה והחזקת סכין, כך שביום 4.7.08 ניסה לחבוט באמצעות תיקו בגברת ענת אידלסון (להלן: "המתלוננת"), ולאחר שזו שלפה את מכשיר הטלפון הנייד שלה כדי לתעד את מעשיו, הוא דחף אותה ונמלט מהמקום. המתלוננת דלקה אחר המבקש, שעצר וסטר לה. עם בוא השוטרים התברר כי נשא בתיקו סכין.
המבקש כפר במיוחס לו, ולאחר שמיעת הראיות זוכה מכל המיוחס לו בכתב האישום.
סעיף 80 לחוק העונשין קובע כי נאשם שזוכה בדין זכאי לפיצוי באחת משתי עילות חלופיות:
בית המשפט נוכח שלא היה יסוד לאשמה; או
נסיבות אחרות המצדיקות הענקת פיצוי.
הפיצוי אינו אוטומטי, ונתון לשיקול דעתו של בית המשפט.
א. לא היה יסוד לאשמה
על בית המשפט לבחון אם היו בידי המאשימה, במועד הגשת כתב האישום, ראיות שיש בכוחן לבסס הרשעה, בעיניו של תובע סביר, כדברי השופט חשין בע"פ 4466/98 דבש נגד מדינת ישראל, פ"ד נו(3)73 (2002) (להלן: "פרשת דבש"):
"...המושג 'לא היה יסוד להאשמה' מצייר מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת, וגם אם אמרנו כי המושג "לא היה יסוד" פורש עצמו לא אך על מקרים קיצוניים שבהם לא היה כל יסוד להאשמה אלא גם על סוגי מקרים שבהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע...גם אז לא נוכל להרחיק לכת רב מכך " (עמוד 106).
מכלול הראיות שהיו מונחות בפני המאשימה ביום הגשת כתב האישום כללו את הודעותיו של המבקש במשטרה (ת/1, ת/2), צילום הסכין (ת/3), הודעת המתלוננת (נ/3), דו"ח הפעולה (נ/4) והודעתו של העד אשר צרפתי (נ/5). בחינה אובייקטיבית מעלה כי בחומר החקירה היו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה, על בסיס נ/3 שנתמך ב- נ/5 ומכאן שלא נפל פגם בשיקול דעת המאשימה, והחלטתה בדבר הגשת כתב אישום עומדת במתחם הסבירות.
אמנם, כוחן של הראיות נפגע בעת מתן עדותם של המתלוננת ושל אשר צרפתי, לאור השוני המהותי מול הגרסאות שנתנו במשטרה, ובשוני בין גרסתה של המתלוננת לבין גרסתו של אשר צרפתי (ראו סעיפים 8 -19 להכרעת הדין). כמו כן, התרשמתי ממהימנותו של המבקש בעת עדותו, עובדה שתרמה אף היא לזיכוי, אולם, אין בפגמים שונים המתגלים לתביעה רק במהלך המשפט, לגרוע מהראיות המפלילות ששמשו בסיס להגשת כתב האישום.
לפיכך הבקשה, ככל שהיא מתייחסת לחלופה הראשונה, נדחית.
ב. נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי
שיקול הדעת של בית המשפט בהגדרת הנסיבות האחרות המצדיקות פיצוי נרחב, כשעליו לאזן בין האינטרסים הסותרים, היינו הגנה על זכויות הנאשם שזוכה והצורך לפצותו בגין הנזק שנגרם לו בשל ההליך שנוהל נגדו מצד אחד ומצד שני האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין, מבלי לרפות יתר על המידה את ידי רשויות התביעה [ראו, למשל, ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 517 – 518 (1999)].
אם בחלופה הראשונה, עיקר הדגש הוא על בחינת הראיות והתנהגות היחידה החוקרת והמאשימה, נראה כי עיקר הדגש בחלופה השנייה – במקרה שלפני - הוא על בחינת הנזק שנגרם לנאשם.
כלומר, מגוון שיקולי בית המשפט בחלופה זו רב ותלוי מקרה [ראו, למשל, ע"פ 7826/96
רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 4812 (1997)]. כאשר לא נפל פגם מהותי בהליך, כשהוא
נוהל באופן סביר ותוך פרק זמן ראוי, יש לבחון אם יש נסיבות ספציפיות שמצדיקות בכל