פסק דין
על פי עובדות כתב האישום המתוקן, עובר ליום 18.3.04 זייף הנאשם שיק מספר 11683 של בנק הפועלים מחשבון מספר 426720 בסך 2,160 ₪ בכך שמילא פרטים על גבי השיק ללא ידיעת והסכמת בעל חשבון הבנק בוריס יצחקוב ("המתלונן"), וזאת בכוונה לקבל באמצעותו דבר. לאחר מכן, באותו היום, מסר הנאשם את השיק לשלמה דובין, הבעלים של חברת "דובין אלקטרו מכני בע"מ", בעבור חוב שחב לו הנאשם בגין רכישת סחורה בעבר.
בנוסף ובסמוך לכך, בתאריך שאינו ידוע למאשימה, זייף הנאשם שיק מספר 11681 של בנק הפועלים מחשבון מספר 42670 בכך שמילא פרטים על גב השיק ללא ידיעת והסכמת המתלונן.
הנאשם הודה אפוא בעבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר, עבירה על פי סעיף 418 (אמציעתא) לחוק העונשין, התשל"ז –1977 (להלן:"חוק העונשין") וזיוף, עבירה לפי סעיף 418 (רישא) לחוק העונשין.
במסגרת הסדר טיעון הוסכם בין הצדדים להפנותו לקבלת תסקיר שירות מבחן בטרם הרשעה, אך התביעה הצהירה כי היא תעמוד על הרשעתו ותעתור לעונש מאסר מותנה וקנס.
מתסקיר שירות המבחן עולה כי מדובר בנאשם כבן 57 גרוש ואב ל-4 ילדים. הנאשם הינו הבעלים של חברת "ליאם שירותי בניה ויזמות בע"מ" ומנהל פרויקטים מגוונים בתחום הבנייה. שירות המבחן מתאר באריכות את נסיבות חייו. צוין, בין השאר, כי הנאשם סיים 8 שנות לימוד והחל לעבוד בעבודות מזדמנות, בעיקר בתחום הבניין, ובהמשך עזר לאביו בתפעול מסעדה שהיתה בבעלותו. הנאשם לא התגייס לצבא בגיל המתאים, מתוך קושי לעמוד במחויבות ודרישות המערכת הצבאית, אך עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כשהיה בן 20, חש תחושת החמצה ואכזבה מעצמו והתגייס לצבא. הנאשם שירת שמונה חודשים ושירת במילואים עד ששוחרר מפאת גילו. שירות המבחן מציין כי הנאשם לא הציג אישורים רלוונטיים לעניין שירותו בצבא ובמילואים.
בשנת 2003 הקים הנאשם עסק לתיקון מקררים, כאשר במהלך עבודתו בתחום זה הסתבך בעבירות נשוא הדיון הנוכחי. לאורך השנים, מלבד שני ניסיונות להקמת עסקים פרטיים, עבד הנאשם בתחום הבניין וכיום הוא בעל חברה ונמצא בתהליך קבלת רישיון כקבלן מטעם משרד העבודה ולכן הינו חושש מהרשעתו בדין.
ביחס לעבירות נשוא כתב האישום טען הנאשם בפני שירות המבחן כי הסתבך עת שקיבל מלקוח שקים ריקים והתבקש על ידי אותו לקוח למלאם וכי העבירות נעברו על רקע קושי בסיסי שלו בארגון וניהול תקין של עסקיו. עוד ציין כי רישיונו נשלל בשנת 2004 בעקבות אי עמידה בתשלומי ביטוח וקנסות, אשר נבעו מחוסר סדר וארגון. כעת הנו פועל לחידוש הרישיון. הנאשם מתאר את האירוע נשוא כתב האישום כנקודת מפנה בחייו, כשהחליט לעשות שינוי מהותי בהתנהגותו ולהתנהל באורח מסודר, אחראי ובוגר. לדבריו, נעזר בבת זוגתו שהינה מנהלת חשבונות במקצועה, על מנת לרכוש כלים לארגון וניהול מסמכיו.
שירות המבחן התרשם כי הנאשם מודע לבעייתיות בדרך בה פעל, הפיק את הלקח וכי להליך הפלילי משמעות מרתיעה ומציבת גבולות עבורו. לפיכך שירות המבחן המליץ על הטלת של"צ, ללא הרשעה. כמו כן, ממליץ שירות המבחן שלא להרשיע את הנאשם לאור היותו בעלים של חברת יזמות ובנייה העושה מאמצים להסדרת רישומו כקבלן בניין מוכר ולאור הערכתם כי הרשעה בדין עלולה לפגוע בפרנסתו.
המאשימה חזרה והדגישה את עמדתה לפיה יש להרשיע את הנאשם ועתרה להטלת עונש של מאסר על תנאי וקנס. ב"כ המאשימה מדגיש כי מדובר בעבירות חמורות, בעלות אופי כלכלי, אשר פגעו במתלונן. לטענת המאשימה נסיבות המקרה אינן מצדיקות הימנעות מהרשעה עקב אופי העבירות אשר בגינן גובר האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האישיות של הנאשם.
מנגד עותר הסנגור לאמץ את המלצת שירות המבחן, להימנע מהרשעת הנאשם ולהטיל עליו של"צ, ללא הרשעה, נוכח אותם היבטים שעלו בתסקיר והשיהוי הרב בהגשת כתב אישום. לדברי הסנגור למרות שמדובר בתיק חקירה לא מורכב כתב האישום הוגש כ- 4 שנים וחצי לאחר ביצוע העבירה, כאשר התלונה הוגשה 4 ימים לאחר מועד ביצוע העבירה. עדותו של הנאשם נגבתה כשנה לאחר מכן, ואילו חוו"ד מז"פ התקבלה רק ביוני 2007 וכתב האישום הוגש כשנה וחצי לאחר מכן בחודש דצמבר 2008. מאז ביצוע העבירות חלפו כ- 6 שנים.
הסנגור מפנה לנסיבותיו האישיות של הנאשם, שהועלו בתסקיר וטוען כי הנאשם עומד בקריטריונים של אי הרשעה, כפי שאלו עולים מפס"ד כתב ופס"ד רומנו ומוסיף כי יש לשקול לקולא את היות הנאשם נעדר עבר פלילי, העבירה נעדרת קורבן הואיל והשיקים לא כובדו, הנאשם הודה במיוחס לו, הביע חרטה וחסך זמן שיפוטי. הסנגור חוזר ומדגיש כי הנאשם עמל בימים האחרונים להוציא רישיון קבלן ומפנה לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק רישום קבלנים") לפיו מי שהורשע בהתאם לתקנות לרישום קבלנים לא יהיה רשום בפנקס הקבלנים. בתקנה 1 (א) לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (ערעור מהימנות והתנהגות בניגוד למקובל), תשמ"ט – 1988 (להלן: "תקנות") נקבע כי על הרשעה בעבירות עוון או פשע אם נידון הקבלן לשלושה חודשי מאסר או למחצית הקנס הקבוע בסעיף 61 (א) (1) לחוק העונשין, לפחות, הרי שזו בגדר עבירה שיש בה לערער מהימנותו של קבלן לעבודת הנדסה בנאיות. לפיכך, נטען כי הרשעתו עלולה לפגוע בפרנסתו ובעתידו. כמו כן, הגיש הסנגור מכתב המלצה של ארגון נכי ישראל ממנו עולה כי הנאשם מתנדב במסירות בארגון.
הסנגור הגיש פסיקה לפיה במקרים דומים, לטעמי ואף חמורים יותר, נמנעו בתי המשפט מלהרשיע את הנאשמים.
הנאשם חזר והביע בפני בית המשפט חרטה וצער על האירוע נשוא כתב האישום.
הכלל הוא כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ימנע בית המשפט מהרשעתו של נאשם אשר נקבע כי ביצע עבירה, וזאת כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרת העבירה. אמנם הענישה היא תמיד אינדיווידואלית, ואולם מהותה של עבירה, הצורך בהרתעת הרבים, הצורך בהוקעת מעשי העבירה ומכלול שיקולי מדיניות הענישה, מהווים גורמים העלולים לגבור גם על שיקולי שיקומו של הנאשם. הימנעות מהרשעה תהיה במקרים חריגים בהם יש מעצם ההרשעה פגיעה חמורה בשיקומו של נאשם או במקרים בהם סוג העבירה ונסיבות ביצועה מאפשר להימנע מהרשעה, כל זאת, מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים.
"הימנעות מהרשעה אפשרית, איפוא, בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (ראה: ע"פ 2083/96, כתב נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342)נ
מעשיו של הנאשם נושאים חותם של חומרה רבה. הנאשם זייף שני שיקים של המתלונן ומסר את אחד השיקים לאדם אחר בעבור חוב שחב לו הנאשם. בכל מעל הנאשם, באמונו של המתלונן, כשיש במעשים מעין אלו להקים סכנה של פגיעה בביטחון הציבור באמצעי תשלום מקובל ורצוי בחיי המסחר.
ברע"פ 6915/03 אלדין נגד מדינת ישראל , אישר בית משפט העליון הרשעת פקיד בנק אשר זייף שיק, כך שהוסיף את הסכום 20,000 ₪ וניסה לגבותו. בית משפט העליון עמד על הצורך בהטלת עונשים מרתיעים בסוג זה של עבירות.
"כזכור, מדובר בזיוף שיק ובנסיון לגבותו. זיוף של שיק הוא פעולה קלה לביצוע ומספר השיקים הסובבים בשוק הוא עצום. יש להרחיק, אפוא, מלבם של עוברי עבירות בכוח העלולים להתפתות, כל מחשבת אוון וכל הרהור עבירה, על ידי הטלת עונשים כבדים ומרתיעים."
כאמור, גם בענייננו, מצוי מימד החומרה במעשיו של הנאשם, שלא נרתע לחזור על מעשה הזיוף פעמיים. ואכן, מימד מעבר הזמן יש בו כדי לשמש, במידה בלתי מבוטלת לצד הקולא בעניינו של הנאשם, לרבות עברו הנקי, אך אין בכך כדי להצדיק הימנעות מהרשעה, המחייבת בכגון דא וזאת נוכח אותם קרטריונים כפי שהובאו לעיל, המחייבות התייחסות מחמירה למזייפי שיקים, כשפגיעתם של זיופים אלו בחיי המסחר ובכיסו של הקורבן לזיוף קשה ביותר. ההיבטים המקלים שהועלו כוחם יפה אפוא להתחשבות במידת העונש שיגזר על נאשם, אך אין בהם כדי להצדיק כלל ועיקר הימנעות מהרשעה.