מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' גבלייב

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של העסקה והסעת שב"ח, עבירה שאירעה ב 1.4.07.

כתב אישום הוגש נגד הנאשם ביום 1.4.08.

לנאשם אין הרשעות קודמות ואין תיקים פתוחים נוספים.

עיקר טיעוניה של הסניגורית הוקדשו לשאלת הרשעתו של הנאשם ולו סברתי כי טעמיה של הסניגורית בדין יסודם, לא הייתי מהסס לבטל הרשעתו של הנאשם ולקבוע כי ביצע את העבירה בלבד.

בעניינו של הנאשם הוגש תסקיר שירות מבחן, שהינו תסקיר שהקשר בין אמצעו לבין סופו אינו קשר ברור.

על פי התסקיר, הנאשם הכחיש לחלוטין כי העסיק את השב"חים וכפי שציין שירות המבחן, הנאשם צימצם וטישטש האחריות על מעשיו.

שירות המבחן התרשם, כסוג של ניחוש, שבעיה בדימויו העצמי של הנאשם עומדת ביסוד טישטוש האחריות על מעשיו.

לעומת זאת, נוכח הצגת מסמכים המלמדים על כך שהמשך העסקתו או ליתר דיוק: המשך יכולתו לעבוד מול מפעלים מסויימים עומד בסיכון אם יורשע הנאשם בתיק, המליץ שירות המבחן שלא להרשיע את הנאשם.

גם בפני הוצגו אישורים ממפעלי תכשיטים מסויימים המאשרים כי אותם מפעלים "אינם נוהגים לעבוד עם אנשים שהורשעו בדין", אם כך הדבר, הרי שמדובר בהחלטה שמידת ההגיון בה אינה ברורה ומכל מקום, הניסוח הזהיר אינו מלמד אותי שקיים סיכון של ממש לתחום עיסוקו של הנאשם אשר כפי שציינה התובעת ובצדק, הינו עצמאי ומתקשר בקשר עבודה עם גורמים רבים ושונים.

מכאן, שגם מצד האיזון הנדרש עפ"י הלכת כתב כלל אינני בטוח שהנזק שיגרם לנאשם אם יורשע בדין הינו נזק העולה על הנזק שיגרם לציבור באי הרשעתו של הנאשם. נזק זה – מיזעור ההרתעה הציבורית, הוא נזק שלא ניתן להקל בו ראש ודרוש אינטרס מוכח ומובהק בצד השני של המשוואה על מנת להעלות את כף המאזניים כך שתכריע לטובת אי הרשעה בכלל ובמקרה מסוג זה בפרט.

מכאן, שאינני מוצא שהעבירה המיוחסת לנאשם בה הורשע מצדיקה בנסיבות הענין שלא להרשיע את הנאשם.

לענין העונש הראוי לנאשם, צודקת התובעת בציינה כי מדיניות הענישה הכללית בענין זה הינה מדיניות של מאסר. ראה לענין זה ר.ע.פ. 9301/09, הלכה שיצאה מבית המשפט העליון רק בחודש נובמבר האחרון. עם זאת, צודקת הסניגורית באומרה שהענישה היא אינדיבידואלית ובעיקר מסמנת כיוונים ולא אמורה להכניס את בית המשפט לסד שלפי תחושתו אינו יכול לצאת ממנו.

הן על פי דבריו של הנאשם בפני והן על פי דבריו בחקירתו במשטרה, הנאשם דווקא לקח אחריות והודה בעבירה המיוחסת לו. מדובר בהעסקה זמנית וקצרה. זאת בניגוד להעסקה אשר שימשה את בית המשפט העליון להחמיר בעונשו של מעסיק שב"חים בתיק שאוזכר, שם דובר בהעסקה של מספר חודשים.

אני סבור כי אלמנט ההסעה נספח באופן אינהרנטי בתיק זה להעסקה ואין להפריד ביניהם, בפשטות, מדובר בעבירה על רקע כלכלי, כך צריך לראות אותה, של אדם שהינו אדם נורמטיבי באופן כללי ועל פי דברים אלה יש לשקול את עונשו.

לאור דברים אלה, לא מצאתי להחמיר עם הנאשם לענישה הסטנדרטית המתחייבת מפסיקת בית המשפט העליון. מדובר בעבירה ראשונה ובעבירה יחידה. מדובר בהרשעה ראשונה ואני מקווה שתהיה גם הרשעתו האחרונה של הנאשם.

לפיכך אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

1.מאסר למשך 6 חודשים, ואולם הנאשם לא ירצה עונש זה אלא אם יעבור בתוך 3 שנים מהיום את העבירה בה הורשע לפני.

2.קנס בסך 15,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב – 5 תשלומים שווים כשהמועד הראשון בהם יחול ביום 1.8.10 ובכל 1 לחודש שאחריו.

זכות ערעור תוך 45 ימים מהיום.