מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' גבארין

החלטה

כתב האישום, שהוגש נגד הנאשם, מייחס לו עבירה של העסקת תושב זר שלא כדין, על כך שבתאריך 5.2.06, סמוך לשעה 10:00, העסיק את ע'פאתאח שתייה יוסף (להלן: "שתייה"), שהינו תושב השטחים, ששהה, באותה עת, בישראל ללא היתר כדין, בעבודות בנייה ברח' פרטיזן 26, בתל-אביב..

הנאשם כפר באשמה ובהסכמת בא כוחו הוגשו כל ראיות המאשימה בהסכמה, כפוף לכללים הנוגעים לעדויות שמיעה.

לאחר שהכריזה ב"כ המאשימה "אלו עדיי", ביקש ב"כ הנאשם להעלות את הטענה כי "אין להשיב לאשמה", והגיש את נימוקי בקשתו בכתב, בהן פירט אחת לאחת את טענותיו לכך שהמאשימה לא עמדה בנטל להוכיח את יסודות העבירה, ולו לכאורה, באופן שאין על הנאשם להשיב לאשמה ויש לזכותו בדין.

עיקר טענותיו של ב"כ הנאשם התמקדו בכך כי לא הוכח שתושב השטחים, שתייה, הוא זה שבפועל הועסק על ידי הנאשם, משלא הוצג בפניו, במהלך חקירתו, שמו של תושב השטחים, שכביכול הועסק על ידו, ובכל מקרה אין בראיות שהוצגו כדי להוכיח, באופן חד משמעי, שתושב השטחים, שתייה, שהה בישראל ללא היתר כדין, כשלטענתו אין בתעודות עובד הציבור שהוגשו כדי לכסות את כל קשת האפשרויות שעל פיהן ניתן אישור לתושבי הרשות להיכנס לישראל.

לגופו של עניין נטען כי כבר בחקירתו במשטרה סיפר הנאשם שהאדם שהועסק על ידו נשאל על ידו האם הוא מחזיק אישור והלה הראה לו "אישור ארוז בניילון" ולכן אין לומר שהנאשם לא ביצע את המוטל עליו על פי החוק. דברי תושב השטחים בפני השוטרת, הינם בבחינת עדות שמיעה, משלא הובא כעד מטעם המאשימה, ומשכך לא הוכחה, במידת ההוכחה הנדרשת, ידיעתו של הנאשם שהאדם אותו העסיק אינו מורשה להיכנס לישראל.

בתשובתה לטענת "אין להשיב לאשמה" טענה ב"כ המאשימה כי הוכח הקשר בין תושב השטחים, שתייה, לנאשם, כמי שהעסיקו, אך אין התייחסות, בטיעוני המאשימה, ליתר טענות ב"כ הנאשם ובהן לטענתו שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר שתושב השטחים שהה בישראל ללא היתר ומן העבר השני לטענתו שלא הוכחה מעבר לכל ספק סביר ידיעתו של הנאשם שתושב השטחים שהועסק על ידו שהה בישראל ללא היתר כדין.

שלוש הן, אפוא, הטענות הטעונות התייחסות והכרעה, בהקשר לטענה שאין על הנאשם להשיב לאשמה:

האם עמדה המאשימה בנטל הבאת הראיות לכאורה לביסוס העובדה שתושב השטחים שתייה, הוא זה שהועסק על ידי הנאשם, במועד הרלוונטי לכתב האישום.

האם די בראיות שהוצגו כדי להוכיח לכאורה את ידיעתו של הנאשם לכך שתושב השטחים שהועסק על ידו שהה בישראל ללא היתר כדין.

האם עמדה המאשימה בנטל הבאת הראיות להוכחת טענתה שתושב השטחים, שתייה, שהה בישראל ללא היתרי שהייה כדין.

על פי ההלכה הנוהגת, על מנת לחייב נאשם להשיב לאשמה די אם הוצגו בפני בית המשפט ראיות בסיסיות, אף אם הן דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה, העולה מהעובדות המפורטות בכתב האישום ואין בית המשפט נדרש, בשלב זה, לבחינת משקלן ומהימנותן של הראיות, אלא מקום שאי מהימנותן זועקת, עד כי על פניהן לא ניתן להסתמך עליהן.

ולעניין משקלן של אותן ראיות בסיסיות כבר נקבע בע"פ 732/76, מדינת ישראל נ' כחלון ואח' (פורסם בנבו), מפי השופט(כתוארו אז) מ. שמגר:

"ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא...ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם... אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום".

ומהכלל אל הפרט:

לעניין שתי הטענות הראשונות הגישה המאשימה את דו"ח הפעולה של מתנדבת בתחנת שכונות של המשטרה, את דו"ח העיכוב של הנאשם, ואת הודעתו של הנאשם.

מדו"ח הפעולה ניתן ללמוד כי במועד הנטען בכתב האישום, נראו הנאשם ותושב השטחים, שתייה, עובדים יחד ברח' פרטיזן 26 ביד אליהו, שניהם עוכבו יחד והועברו לחקירה לתחנת שכונות.

מדו"ח העיכוב ניתן ללמוד שהנאשם עוכב ברח' פרטיזן 26 ביד אליהו, באותו מועד.

מהודעת הנאשם ניתן ללמוד לכאורה כי הוא נחקר על העסקת תושב השטחים, אישר כי העסיק פועל, תושב שטחים במשך יומיים ושילם לו את שכר עבודתו בסכום של 200 ש"ח ליום ולכאורה תגובתו מתייחסת לפועל שעוכב יחד איתו, כאשר לעניין ידיעתו שתושב השטחים שהועסק על ידו שוהה בישראל שלא כחוק אישר כי הסתפק בפתק ארוז בניילון אותו הציג בפניו הפועל שהעסיק ולא בדק אם האישור בתוקף, הואיל ולדבריו "לא מבין בזה".

ראיות אלה מבססות לכאורה את העובדות הנטענות בכתב האישום ולפיהן העסיק הנאשם את שתייה ולא נקט בכל הפעולות הדרושות כדי לברר את תוקפן של המסמכים והאישורים, שהציג בפניו, ודי היה בכל אלה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות מהתביעה לנאשם, ככל שזה מתייחס לשתי הטענות הראשונות.