מ.י. לשכת תביעות מרחב שפלה - פלילי נ' זכריה

הכרעת דין

הנאשם הודה בביצוע עבירה של ניסיון הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב -1952 + סעיף 25 לחוק העונשין, התלש"ז-1977 המיוחסת לו בכתב אישום אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון. זאת בנסיבות בהן ביום 12/07/08 בסביבות השעה 23:15 בכביש 443 צומת שילת ניסה להסיע 2 תושבי איזור בלא אישורים כדין.

במסגרת ההסדר ומבלי לקבוע מסמרות, נשלח הנאשם לקבלת תסקיר שירות מבחן לשם בחינת עתירת ההגנה לסיום ההליך ללא הרשעה.

עתה בפני תסקיר שירות המבחן הסוקר רקעו ונסיבותיו של הנאשם, אישיותו, אורח חייו וכן מודעותו של הנאשם לעת הזו.

מן התסקיר עולה כי מדובר באדם המנהל אורח חיים נורמטיבי ומשפחתי נעדר עבר פלילי. עוד עולה כי מדובר במי שמתנדב בעמותת "מרכז יום לקשיש" בראש העין ומשמש כגבאי בבית הכנסת. בהתייחסו לעבירה הודה בביצועה ותאר את התנהלותו כחריגה לו וגילה מודעות לחוסר שיקול הדעת ולסיכון עצמו ואחרים. עוד מתרשם שרות המבחן מחרטה, ממודעות שמגלה הנאשם ומלקיחת האחריות. בנוסף מצביע התסקיר על חשיבות אי ההרשעה פן יגדע מטה לחמו בהיותו נהג מונית ומחשש שלא יוכל לחדש את רישיונו.

שירות המבחן ממליץ לסיים ההליך ללא הרשעה תוך הטלת צו של"צ בהיקף של 140 שעות.

 הסנגורית מבקשת לאמץ המלצת שירות המבחן.

במסגרת הטיעונים מפנה הסנגורית בין השאר לנסיבות ביצוע העבירה לרבות העובדה שעצר את הרכב והוציא את הנוסעים ממנו, להודיה, הבעת החרטה, לקיחת האחריות העבר הנקי, ההתרשמות החיובית של שירות המבחן מאישיותו, אורח חייו, נסיבותיו האישיות וכן הפגיעה העלולה להיגרם לפרנסתו בשל אופי משלח ידו ועובדת היותו מפרנס של משפחה גדולה בת 7 ילדים. עוד מציינת הסנגורית כי מדובר במעידה חד פעמית וכי הנאשם מתנדב בקהילה. בתוך כך מפנה לפסיקה התומכת בטיעוניה.

מנגד עותר ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם ולהשית עליו עונש שיכלול רכיב של ענישה צופה פני עתיד כשלצידו קנס ופסילת רישיון על תנאי.

שקלתי נסיבות העניין, טיעוני ב"כ הצדדים והאמור בתסקיר, כל זאת לאור ההלכות הנוגעות לשאלת הימנעות מהרשעה.

המסגרת הדיונית המאפשרת הימנעות מהרשעה מצויה בסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, לפיו:

"מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן, יהיה דינו של צו השירות, לעניין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט – 1969, כדין צו מבחן".

בשורה של הלכות התווה בית המשפט העליון כללים לעשיית שימוש במנגנון של אי הרשעה.

בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, עמד המשנה לנשיא בית המשפט העליון כבוד השופט ש' לוין על הקריטריונים ששירות המבחן הציג לפני בית המשפט, להימנעות מהרשעה אך הטעים כי:

"קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה (גורם שגם שירות המבחן אינו מתעלם ממנו) ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי: ע"פ 2513/96 , 3467 מדינת ישראל נ' שמש ואח'..."

הנה כי כן על ביהמ"ש לערוך מאזן בין אינטרס הציבור לאינטרס הנאשם ולאור מאזן זה לשקול את שאלת אי ההרשעה. ובתוך כך לקחת בחשבון כי הכלל הינו - מקום בו מודה נאשם בבצוע עבירה ירשיעו בית משפט. רק בנסיבות יוצאות דופן בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, ישתמש ביהמ"ש בסמכותו וימנע מהרשעה.לאחרונה שב והדגיש בית המשפט העליון את הכלל והחריג לו ראו דברי כבוד השופט א. לוי בע"פ 9150/08 מדינת ישראל נגד איתר ביטון (פורסם בנבו).

עולה אפוא כי בבוא בית המשפט לשקול האם יש מקום להימנע מהרשעה בדין יערוך בין השאר מאזן בין אינטרס הצבור הדורש כי נאשם שביצע עבירה יצא מלפני בית המשפט עם תג הרשעה לבין אינטרס הנאשם שלא להיות מוכתם בכתם של הרשעה. ודוק: ככל שחומרתה של העבירה רבה כן יגבר האינטרס הציבורי ויטו כפות המאזנים לכיוון הרשעה.

על המאזן הנדרש עמד ביהמ"ש בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד נ"ד (3) 685:

"משהתבקש ביהמ"ש לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה, ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם...".

כך או אחרת כל מקרה נדון לגופו ובהתאם לנסיבותיו.