מ.י. לשכת תביעות מרחב שפלה - פלילי נ' אמסולום

הכרעת דין

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של גניבה ממעביד- עבירה לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז 1977.

זאת בשל כך שבתאריך 22.7.04 בעת שהנאשם אשר שימש כסוכן מכירות מטעם חברת " וילי פוד "

( להלן: " החברה " ), גבה עבורה סך של 39,888 ₪ מחברת סנוקרט לחברת סוכנות מסחר בע"מ (להלן: "סנוקרסט"), וזאת בעבור סחורה שסופקה לה. הנאשם נטל את הסכום הנ"ל, ולא העבירו לחברה, ולטענת המאשימה כך עשה בכוונה לשלול אותו שלילת קבע מבעליו וללא הסכמתם.

2. התביעה פתחה את הצגת ראיותיה בכך שהגישה בהסכמה את ההודעה הראשונה שנגבתה מהנאשם על ידי השוטר גבי אביב, בתאריך 2.8.04 (להלן: "ההודעה הראשונה"). בהודעה הראשונה אומר הנאשם שאת הכסף שהוא קיבל מסנוקרסט, באמצעות נביל מנהל, הוא לקח עימו הביתה וביום א' או ב' הוא הלך לסניף בנק לאומי בעמק רפאים, הפקיד אותו אצל הכספרית – בחורה רוסיה ששערה צהוב- לחשבונה של החברה, שמספרו נמצא ברשותו, וקיבל ממנה טופס הפקדה, וביום שלישי בשעה 12:00 הוא התייצב בחדרה של אמירה ושם את הטופס יחד עם כל החומר בתא ששמים בו את כל החומר.

אביב מטיח בו שבבדיקות שנערכו בבנק לא נמצאה כל הפקדה במזומן והוא משיב שאין הוא יודע מה להגיד. אחר כך הוא מספר שפעם – פעמיים בחודש הוא מבצע הפקדות בבנק לחשבון החברה וכשהוא נשאל היכן לדעתו אירעה הטעות הוא משיב ואומר שאינו יודע ואולי בבנק. הוא מוסיף ואומר שהלך ביום גביית ההודעה למנהל הבנק, לאחר שהודע לו שהכסף לא נמצא, וביקש ממנו שיבדוק את ההפקדות של אותם ימים. בשולי ההודעה הראשונה הוא מוסיף מיוזמתו שהוא מבקש שיחקרו ויבדקו.

3. בהודעה השנייה שלו מיום 19.12.04, אשר נגבתה על ידי זאב היישריך – עד התביעה הראשון (להלן: "ההודעה השנייה: "היישריך"), הוא מודה שלא הפקיד את הכסף בחשבונה של החברה. לדבריו את הכסף שקיבל מנביל הוא שם בארון הבגדים בחדר השינה שלו. ביום שישי הלך לבנק והבנק היה סגור. לכן הוא הניח את הכסף ארון . ביום ראשון הורידו סבלים שאשתו הזמינו לצורך העברת חפציהם לדירה אחרת את הארון כשבתוכו הכסף למשאית שלהם. בשל כך שנתגלעה אי הסכמה בינו לבינם , בעניין שכרם, הורידו הסבלים את כל הציוד שהועמס למשאית והניחו אותו ברחוב. הנאשם בעצמו השלים את העברת הדירה באמצעות משאית של החברה.מאוחר יותר באותו שבוע נזכר הנאשם שאין לו את הכסף.מהחברה התקשרו אליו ושאלו אותו היכן הכסף, הוא נלחץ ושיקר ואמר שהפקיד הכסף בחשבון החברה. הנאשם מודה שמסר לאביב עדות שקר. בשלב זה מודיע היישריך לנאשם שהוא חשוד גם בכך שמסר עדות שקר בהודעה הראשונה. או אז אומר הנאשם שההודאה הראשונה אינה אמת, וטוען הוא עשה זאת מלחץ. הוא מוסיף שהוא מצטער על כך ואומר שהחזיר לחברה סך של 1000 ₪, והיתרה מתקזזת כנגד חוב שחייבת לו המתלוננת. הוא מציין שהחזיר 1000 ₪ לחברה, וטוען שהיתרה צריכה להתקזז כנגד חוב שחבה לו החברה. אומר

שכתב מכתב לחברה בעניין הבטחה זו. בשולי החקירה הוא אומר שלא התלונן במשטרה, ואין הוא יודע למה, וכשהיישריך מתעקש לשמוע תגובה הוא אומר שלא התלונן כיוון שהחברה היתה אמורה לקזז את הסכום הנ"ל.

היישריך מספר בחקירה הראשית, על גביית ההודעה השניה, ואומר שהנאשם אמר לו שבהודעה הראשונה הוא נלחץ ושיקר. היישריך אומר שכאשר הוא חקר את הנאשם הוא לא הבחין שהוא לחוץ. בחקירה הנגדית הוא אומר שכתב בהודעה כל מה שנאמר לו על ידי הנאשם.לשאלת היישריך, האם החזיר את הכסף לחברה, אומר הנאשם, כי החזיר 1,000 ₪ ואת היתר הם אמורים לקזז מהחוב שלהם כלפיו. בעקבות כך נשאל היישריך מדוע לא חקר ופנה לחברה , העד השיב כי לא מצא לנכון לפנות לחברה.

4. עדת התביעה אריאלה בן זקן ( להלן : " בן זקן " ) הינה עובדת בבנק לאומי בסניף עמק רפאים בירושלים. בחקירה הראשית היא מאשרת שהיא יחד עם יורם חכימיאן כתבו מכתב לחברה , ובו אישרו שבתקופה מיום 25.7.04 ועד יום 28.7.04 לא בוצעה פקדת מזומנים בסך של 39,888 ₪ בחשבון החברה. עד נכתב במכתב שבתקופה הנ"ל לא בוצעה בבנק הפקדה כלשהי של הסכום הנ"ל. היא מספרת שהחברה ביקשה מהסניף לערוך בדיקה ולבדוק האם הופקד בחשבונה סכום של כ- 39,000 ₪ . בן זקן אישרה שהכסף כלל לא הופקד בבנק. מהמכתב ומדברים אלה של בן זקן ברור בעליל, שגרסת הנאשם בהודעה הראשונה, היא גרסה שקרית.

בחקירה הנגדית היא אומרת שאינה זוכרת את המקרה וגם שאינה זוכרת האם ה – 23.7.04 היה יום שבת. אין בדברים אלה כדי לקעקע את גרסתה של בן זקן או את מהימנותה, שכן ברור שהיא מעידה בהתבסס על המכתב שכתבה לחברה, מכתב שבו הוקפא זכרונה.

5. התביעה הגישה בהסכמה תצהיר שנערך על ידי נביל ובו הוא מאשר שמסר לנאשם סך של 39,888 ₪ עבור החברה, בתמורה לסחורה שסופקה לסנוקסט, וכי הנאשם אישר בחתימתו את קבלת הסכום. גם תעודת משלוח על הסכום הנ"ל הוגשה בהסכמה.

6. עד תביעה נוסף גיל דקל הויכבוים ( להלן: " דקל " ) מנהל הכספים של החברה סיפר בחקירה הראשית כי בתקופה הרלוונטית הנאשם היה סוכן של החברה, היה מגיע ללקוחות ומוכר סחורה מתוך הרכב, הוא היה אחראי על מלאי החברה. כל הסוכנים המסתובבים ברכב ומוכרים סחורה אמורים לגבות כספים מלקוחותיהם , ולכן נדרשת מהם מידת אמון מיוחדת. טרם קבלתו לעבודה נדרש הנאשם לספק ביטחונות, הנאשם ואשתו חתמו על שטר חוב. בחקירתו הראשית נשאל דקל מה קורה במקרה בו מקבל סוכן כסף עבור החברה והוא השיב כי עליו להגיע לסניף הבנק באותו יום ולהפקיד את הכסף.

עוד אומר דקל שב – 22.7.04 שהיה יום חמישי בשבוע סיפק הנאשם סחורה לסנוקרסט וקיבל תשלום במזומן,שכן נביל נמנה עם הלקוחות שלגביהם הוא חשש בענין גביית חובם, ולכן הוא נדרש לשלם במזומן.

דקל מוסיף ומספר שלנאשם בתקופה זו היה בוס ששמו אפי קליינר ( להלן : " אפי" ). במקרים בהם החברה הייתה אמורה לקבל כספים מלקוחות באמצעות הסוכנים היה על אפי לידע את מנהלי החברה. במקרה זה אפי הודיע רק שבוע וחצי לאחר מכן, כך שנודע לדקל רק ביום 2.8.2004 . אפי פוטר מעבודתו מאחר ולא הודיע בזמן. כשנודע לדקל הוא התקשר מייד לנאשם ושאל אותו אודות סכום הכסף, והלה השיב לו כי הפקיד את הכסף בבנק לאומי ,בסניף עמק רפאים בירושלים ביום ראשון 25.7.2004, למרות שגבה את הכסף ביום חמישי. דקל שאל את הנאשם אודות האסמכתא והנאשם השיב כי מסר אותה ביד לאמירה בהט, פקידתו של אפי. כאשר אמירה הכחישה שקבלה ההפקדה מהנאשם שב דקל והתקשר והנאשם דבק בגרסתו השקרית ושב וטען שהפקיד את הכסף. דקל ביקש מהנאשם שייגש לבנק ויבדוק שמא הופקד הכסף לחשבון אחר. דקל יצר קשר עם מנהל הסניף, המנהל אמר לו שהנאשם היה בבנק והוא אף אמר גם לו שהפקיד את הכסף. המנהל שאל אותו היכן האסמכתא והנאשם השיב כי הוא שלח אותה בדואר למשרד החברה. לנאשם היו מספר גרסאות לעניין אסמכתת ההפקדה, לדקל אמר כי נתן את האסמכתא לאמירה הפקידה ואילו למנהל הסניף אמר ששלח בדואר לחברה.

דקל מוסיף ומספר שהוא פנה למנכ"ל החברה , יוסי וילינגר ( להלן : " יוסי" ) ,ולאחר מכן הגיש תלונה במשטרה, אפי הביא את הנאשם למשטרה ושם נחקר . ביום שמסר דקל את התלונה במשטרה עדיין דבק הנאשם בגרסתו כי הפקיד את הכסף בבנק. עוד הוסיף דקל ומסר כי הנאשם אמר לו שמאחר והבנק היה סגור ביום חמישי נאלץ להפקיד את הכסף ביום ראשון, הנאשם אמר לדקל בשיחת הטלפון כי הפקיד את הכסף אצל טלרית בלונדינית . בשל כך שהנאשם התעקש כי היה בבנק והפקיד את הכסף דקל שלח לבנק מכתב רשמי ובו גולל את גרסתו של הנאשם וביקש שהבנק יבדוק הענין. בעקבות פניה זו הגיב הבנק באותו מכתב שנכתב על ידי בן זקן וחכימיאן לפיו לא בוצעה הפקדה של הסכום הנ"ל.

שבוע לאחר הגשת התלונה, ביום 8/8/2004 הנאשם הציג בשיחת הטלפון בפניי דקל גרסה נוספת לפיה יש לבדוק מול הבנק את ההפקדות שנעשו גם ביום שני 26.7.2004 מאחר וייתכן כי הפקיד ביום זה את הכסף. דקל ביקש ממנו שיגיע אליו למשרד כדי לבדוק אפשרות לסגור את הנושא,הנאשם הגיע למחרת ביום 9/8/2004 ושינה שוב את גרסתו בשל כך שדקל אמר לו שמצלמות הבנק הוכיחו באופן חד משמעי שלא היה באותו יום בבנק, לטענת הנאשם הוא לא הפקיד את הכסף אלא איבד אותו. לבקשת דקל העלה הנאשם על הכתב את דבריו אלו במכתב ליוסי, המכתב הוגש לביהמ"ש. הנאשם ציין כי החברה חייבת לו משכורות ובונוסים והוא ישלם את הכסף שמגיעה לה ממנו ולצורך הבטחתו הפקיד בידיו של דקל 1,000 ₪. כמה ימים לאחר שהיה במשרדו של דקל, דקל ניסה לאתרו אך לשווא, הנאשם נעלם. החברה פנתה להוצאה לפועל ופתחה שם בהליכים למימוש השטר, אשתו של הנאשם התנגדה לביצוע השטר.

בהמשך החקירה הראשית מעומת דקל עם גרסת הנאשם לפיה הוא ביקש להחזיר את הכספים, ומכחיש אותה. לדבריו הוא רדף אחרי הנאשם, אך לא ראה אותו ולא שמע ממנו לאחר אותה פגישה הראשונה והאחרונה.

עוד אומר דקל כי כשהנאשם היה אצלו במשרד ביום 9/8/2004 לא הזכיר הנאשם את מעבר דירתו ולא את הנחת הכסף בארון והיעלמותו המסתורית.

בחקירה הנגדית מאשר דקל כי כשנפגש עם הנאשם ביום 9/8/2004 הנאשם אמר לו שהוא אחראי על הכסף. אמירה זו של הנאשם קושרת אותו בעליל להיעלמותו המסתורית של הכסף. אילו הכסף היה אכן נעלם והנאשם לא היה מעורב ולו במעט לא היה נוטל על כך אחריות אלא מגיש מיד תלונה במשטרה בדבר חששו כי הסבלים שהעבירו את תכולת דירתו גנבו את הכסף .