מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' גואטה

בפני

שופט אלון אופיר

הכרעת דין

בפתח החלטתי אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם בתיק זה וזאת מחמת הספק.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו ביום 4.6.07 בסמוך לשעה 11:30

נהג הוא ברכב מסחרי מתוצרת טויוטה מ.ר 4745336 (להלן – המסחרית) בכביש 25 מכיוון מחסום קרני לכיוון הישוב נתיבות עת התקרב לצומת עם כביש 232.

אין מחלוקת כי באותה השעה נהג מר עיד כחילי (להלן – הנהג המעורב) משאית וולבו מ.ר 8376015 (להלן – המשאית) בכביש 25 בכיוון ההפוך מצפון לכיוון צומת סעד .

טענת המדינה היא כי הנאשם סטה מנתיב נסיעתו שמאלה והתנגש עם פינה קדמית שמאלית בפינה קדמית שמאלית של המשאית.

אין מחלוקת כי כתוצאה מהתאונה נחבל הנאשם בלבד חבלות של ממש הכוללות שבר פתוח בקרסול.

בתשובתו לאישום, הודה הנאשם בעצם הנהיגה ובחבלות שנגרמו אך טען כי אין לו כל אחריות להתרחשות התאונה.

הלכה למעשה, התברר כי בפני שתי גרסאות ביחס לאופן התרחשות התאונה:

הנהג המעורב טען כי הגיע לצומת, עצר עצירה מלאה, ראה רק את רכבו של הנאשם מתקרב לצומת כאשר הוא ממוקם בנתיב לפניה ימינה, ובפתאומיות עת החל כבר הוא עצמו לפנות ימינה, סטה הנאשם, שנסע בנתיב הימני, לנתיב לנסיעה ישר והתרחשה התאונה עם המשאית.

הנאשם טען כי נסע בנתיבו ישר, לא התכוון כלל לפנות ימינה, לפניו נסעה משאית אחרת ולאחר שזו חלפה נכנס לפתע הנהג המעורב עם המשאית לתוך נתיבו , פעולה אשר גרמה לו לנסות לבלום ולברוח מהפגיעה ימינה. במהלך ניסיון זה התרחשה התאונה עם רכבו.

לצורך ההכרעה בין שתי הגרסאות העידה המדינה שלושה בוחני תנועה (שניים אשר חקרו יחד את זירת התאונה ושלישי אשר חקר את דיסקת הטכוגרף של המשאית המעורבת).

בנוסף העידה המדינה את הנהג המעורב.

מטעם ההגנה העידו הנאשם עצמו וכן העיד מומחה לחקר תאונות דרכים (מר דורון פת) אשר ערך חוות דעת נגדית מטעם ההגנה ואף העיד בפני בבית המשפט.

עוד מראשית ימי המשפט של המדינה קבע בית המשפט העליון את הכלל הבסיסי לגבי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אשר חוקקה מאוחר יותר בסעיף 34 כב בחוק העונשין התשל"ז – 1977 בדמות הדרישה להוכחה "מעבר לספק סביר".כב' השופט אולשן קבע את ההלכה על בסיסה יש לבדוק האם עמדה המדינה בנטל להוכחת האישום מעבר לספק סביר - "שומה על בית המשפט לשקול את הגרסאות זו כנגד זו, ורק אם שוכנע בכך, כי הגרסא המזכה אינה מתקבלת על הדעת כלל ועיקר, מותר לו לדחותה, ולבכר על פניה את הגרסא המרשיעה" (ע"פ 38/49 קנדיל נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב' 813, 836 (1949) )הלכה עתיקת יומין זו עדיין מהווה את הבסיס למבחנו של בית המשפט עת בוחן הוא את הגרסאות שהובאו בפניו.

בע"פ 409/89, רוימי נגד מדינת ישראל, מד (3) 469 – פסק בית המשפט העליון -"הספק הינו פונקציה של הערכת מכלול הראיות ושל בחינה, אם הוכיחה התביעה את האשמה מעבר לספק סביר...בע"פ 528/76 יש ובית המשפט אינו מוכן להסיק מסקנה חד משמעית... מהנסיבות שהוכחו בפניו ואז עליו לזכות את הנאשם מחמת הספק ויש שהנסיבות יוצרות לדעתו תמונה שלמה כל כך עד שבהיעדר הסבר משכנע מצד הנאשם, מן הנמנע להגיע למסקנה אחרת זולת זו שאשמת הנאשם הוכחה"

ומן הכלל אל הפרט –

עבודת הבוחנים של המשטרה נשענה בתיק זה על עבודה משותפת של שני בוחנים (ע.ת 1 וע.ת 4) .