מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' אספוב

גזר דין

הנאשמת בפני הורשעה על סמך הודאתה בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3) ו- 64ב(א) ו- 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א (להלן: "הפקודה"); ותקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"). נציין, כי בכתב האישום נכתב בטעות תקנה 169 לתקנות התעבורה.

הטענה העובדתית היא, כי בתאריך 06.03.09 בשעה 04:20 או בסמוך לה, נהגה הנאשמת ברחובות חרשי הברזל- האומן, בירושלים כשהיא שיכורה. בבדיקה שנערכה לה באמצעות מכשיר הינשוף, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף שלה הוא מעבר לכמות הקבועה בחוק.

פסילת המינימום בתעבורה

סעיף 39א לפקודה קובע עונש מינימום של שנתיים פסילה לעבירת הנהיגה בשכרות. עם זאת, לבית המשפט נתונה הסמכות להפחית מעונש המינימום בנסיבות מיוחדות. לטעמנו, רשאי בית המשפט לקבוע, כי פסילת המינימום כולה או חלקה תהיה פסילה על תנאי (ת"ת 10214/09 מדינת ישראל נגד כהן, (לא פורסם, 17.11.2009)).

נציין, כי אין פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון בסוגיה זו ובבתי המשפט המחוזיים חלוקות הדעות. (ראו בעניין זה בעפ"ג (י-ם) 10-2001 מדינת ישראל נ' כהן (לא פורסם, 28.12.2010); ע"פ 1183/07 מדינת ישראל נ' אחמד (לא פורסם, 25.10.2007); ע"פ(נצ') 1355/06 מדינת ישראל נגד קסהון (לא פורסם, 28.1.2007); ע"פ (ת"א) 70230/02 פרקליטות מחוז ת"א – פלילי נ' סולטן (לא פורסם, 16.1.2003); עפ"ת (מר') 09-09-14209 ישר נגד מדינת ישראל (לא פורסם מיום, 03.11.09)). עם זאת הכל מסכימים, כי כפי שעולה מסעיפים 36 ו – 39א לפקודה, נתונה לבית המשפט הסמכות להפחית בנסיבות מיוחדות מעונש המינימום ולהורות שהפסילה כולה או חלקה תהא על תנאי, כמו במקרה שלפנינו.

בית משפט זה נתקל בנהגים רבים שהואשמו בעבירת הנהיגה בשכרות. מרביתם שונים מדמות ה'שיכור' במובנה המקובל. המדובר על פי רוב באנשים חיוביים ונורמטיביים, שסברו בכנות, כי השתייה לא השפיעה עליהם והם יכולים לנהוג. נהגים אלה לא ידעו כי הם נוהגים ברמת השכרות האסורה בחוק.

המקרה שלפנינו ונסיבותיה המיוחדות של הנאשמת

ב"כ המאשימה ביקש, כי יושת על הנאשמת עונש של שנתיים פסילה, פסילה על תנאי וקנס. המדובר בנאשמת רווקה, צעירה בת 25 וסטודנטית לתואר ראשון למשפטים. ב"כ הנאשמת טען לפניי אף, כי הנאשמת סובלת מגיהוק הגורם לרפלקס שככל הנראה השפיעה על תוצאות הבדיקה. קרי, ללא בעיה זו היו התוצאות נמוכות ממה שהתקבל.

הנאשמת מנהלת אורח חיים נורמטיבי ותקין ונעדרת עבר פלילי. הנאשמת מחזיקה ברישיון נהיגה משנת 2002 ולחובתה שתי הרשעות קודמות.

שירות המבחן התרשם באופן חיובי מהנאשמת ובנה לה תוכנית בהיקף של 250 שעות לתועלת הציבור אותם תבצעה במרכז יום לקשיש בתל-אביב. במסגרת תפקידה, הנאשמת תסייע לקשישים המשתתפים במרכז היום, בהעברת זמן פנוי, בשיחות בתחום האקטואליה, ישיבה עימם, ומשחק.

הנאשמת הודתה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום וחסכה מזמנו של בית המשפט.

לאור האמור למעלה, הגעתי למסקנה, כי מן הראוי להטיל על הנאשמת את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ולאור נסיבותיה של הנאשמת, היותה סטודנטית והמנהלת אורח חיים נורמטיביים, עברה התעבורתי, הודאתה באשמה ואמצעי הענישה התחליפיים.

אציין כי לא ברורה לי עמדת המאשימה בהתנגדותה העקרונית לשל"ץ. עונש הפסילה הוא עונש שרק פוגע בנאשמים ולא תורם לחברה. שירות לטובת הציבור מנגד תורם לחברה ומהווה גם עונש ברור ומוחשי לנאשמים.

מחקרים מצביעים על כך ש – 60% מהנהגים שרישיונם נפסל ממשיכים לנהוג בזמן פסילה ולפיכך אין עונש הפסילה אפקטיבי בהכרח. (יש הסוברים כי המספר הנכון הוא 75%) (ראו במאמרי "על הענישה הראויה בתעבורה", הסניגור 154, ינואר 2010, עמודים 8-7). לא ברורה לי התעקשותה של המאשימה על עונש אחר, אשר אמפירית מסתבר כבעייתי ולא תורם לחברה.

סוף דבר

לסיכומו של דבר, אני דן את הנאשמת לעונשים הבאים:

פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל אחד עשר חודשים (בניכוי חודש פסילה מנהלית). הפסילה של עשרה חודשים תחושב החל מיום 06.09.10 (בו הפקידה הנאשמת רישיונה). יתרת שלושה עשר החודשים, יהיו על תנאי לשנתיים אם תנהג בזמן שכרות.

250 שעות לתועלת הציבור, אותם תבצע הנאשמת במרכז יום לקשיש בת"א. אם יהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך בכתב לבית המשפט. הנאשמת מוזהרת, כי אם לא תעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"ץ ולגזור את דינה מחדש.

לאור מצבה הכלכלי של הנאשמת, בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון להשית עליה קנס. חרף בקשת ב"כ המאשימה, בנסיבות העניין, לא מצאתי לעכב את עונש השל"ץ היות ולאור העומס והזמן הרב שעבר, אין זה מתאים.