מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' נתשה

החלטה

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין שני אישומים.

האישום הראשון: בעבירה של הסעת שב"ח, עבירה לפי סעיף 12(ג)(2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, והסעת שב"ח, עבירה לפי סעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

לטענת המאשימה עובר ליום 23.2.2008 נהג הנאשם להסיע את אימן אבו חליל (להלן: "אבו חליל"), תושב האזור השוהה בישראל ללא היתר כדין. הנאשם הסיע את אבו חליל לצורך ביצוע עבודות רעפים. ביום 23.2.2008 נתפס הנאשם באזור א-טור.

האישום השני: בעבירה של ניסיון הסעת שב"ח, עבירה לפי סעיף 12(א)(ג)(1) וסעיף 34 לחוק הכניסה לישראל.

לטענת המאשימה ביום 10.5.2008, סמוך לשעה 14:00, במחסום א-זעיים בירושלים הסיע הנאשם ברכבו את אבו חליל בלא שהיה לו אישור כניסה לישראל.

בדיון שהנתנהל בפני טען הנאשם טענה של אין להשיב לאשמה ועל כן יש, לטענתו, לזכותו כבר בשלב זה, כיוון שהמאשימה לא עמדה בנטל להוכיח את אשמתו מעבר לכל ספק סביר.

התקבלה התגובת המאשימה לפיה יש לדחות את טענת הנאשם שלא להשיב לאשמה ואין להמשיך בניהול ההוכחות. שכן, קיימות ראיות מספיקות להוכחת טענתו של הנאשם.

דיון והכרעה:

תחילה אציין שסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") קובע שעם סיום פרשת התביעה זכאי הנאשם לטעון שאין הוא חייב להשיב לאשמה, שכן אין בראיות התביעה אפילו "הוכחה לכאורה" של האשמה המיוחסת לו בכתב האישום. הטענה תתקבל בהנחה שאף אם יינתן לראיות התביעה מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל לא יהיה בהן די כדי לבסס הרשעה ועל כן יש לזכות את הנאשם כבר בשלב זה. במצב כזה אכן אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן שהרי אין לוֹ בפני מה להתגונן וראוי לזכותו.

מבחן קיומן של "ראיות לכאורה":

על מנת להכריע בטענה זו בית המשפט אינו נדרש לדקדק ולבחון האם אכן הוכח לכאורה כל פרט וכל יסוד עבירה מאלה שהוזכרו בכתב האישום. די בכך שיהיו ראויות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של כתב האישום. יודגש שאין צורך אלא בראיות בסיסיות אף אם דלות, להוכחת יסודות העבירות בהן מואשם הנאשם על מנת לחייבו להשיב לאשמה. בעניין זה אוסיף שגם כאשר ראיות התביעה הינן נסיבתיות הרי שבשלב זה די בכך שיש בראיות שהובאו כדי לסבך את הנאשם בעבירות המיוחסות לו על מנת שיידרש להשיב לאשמה. כמו כן, בשלב זה אין בית המשפט נדרש להביא בחשבון ראיות לטובתו של הנאשם העולות מפרשת התביעה.

כמו כן אציין שלשם דחיית הטענה לפיה אין להשיב לאשמה מספיק שהמסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום מתאימה לכל עבירה שאפשר להרשיע בה בשל האירוע נושא כתב האישום, ואין נדרשת הוכחת התאמתה לעבירות המפורטות בכתב האישום דווקא. דהיינו, על מנת לדחות את הטענה לפיה אין להשיב לאשמה מספיקות קיומן של ראיות המרשיעות לכאורה את הנאשם לא רק בעבירות הנקובות בכתב האישום אלא אף בעבירות פחותות מהם. על כן כל עוד יש "ראיות לכאורה" לעבירה אחרת הנעוצה בפרשה העובדתית שבכתב האישום דין הטענה להידחות, וזאת אף אם הדבר דורש את תיקון כתב האישום וחיוב להשיב לעבירה האחרת. לשם דחיית הטענה לא נדרש תיקונו של כתב האישום בפועל אלא מספיקה האפשרות לעשות כן בלבד.

לעניין קיומן של ראיות לכאורה, המבחן הוא מבחן חיצוני של ראיות התביעה על פניהן, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות והוא אינו מעניק להן משקל ראייתי בשלב זה. בית המשפט בוחן האם בהנחה שכל חומר הראיות שהובא בפניו, לחובת הנאשם, יזכה במלוא האמון והמשקל, יהיה בו די כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם או בעבירה אחרת באותו עניין. יצוין שאף אם יש בין הראיות ראיות הסותרות או המחלישות אחת את השנייה, הרי שאין הראיות מאבדות מערכן הלכאורי בשלב זה, ואין בכך עילה לקבלת הטענה לפיה אין להשיב לאשמה. הדבר נכון אפילו אם מדובר ב"חלקים" או ב"שברים" של עדות או בראיות העומדות בסתירה לראיות אחרות, ראיות אלה תזכינה למלוא האמון והמשקל הראיתי. זאת, פרט למקרים נדירים ויוצאי דופן בהם חוסר המהימנות בחומר הראיות שהובא זועק. בנסיבות נדירות כאלה בלבד, כאשר הראיות שהובאו לחובת הנאשם הינן כה בלתי סבירות ששום בית משפט סביר אחר לא יכול היה לראות בהן בסיס להרשעה, יטה בית המשפט אוזן לטענות בדבר מהימנות הראיות.

כמו כן אציין שאין בית המשפט בוחן בשלב זה את שאלת קיומה של תוספת ראייתית לעדות יחידה. הפסיקה קבעה שהכלל הוא שאין התביעה חייבת להוכיח קיומה של תוספת ראייתית כגון "דבר לחיזוק", "דבר מה" או "סיוע" כבר במסגרת פרשת התביעה. על כן גם אין מקום להעלות טענה בעניין זה בתום פרשת התביעה שכן העדרה של תוספת ראייתי הנדרשת אינה יכולה לבסס טענה לפיה "אין להשיב לאשמה".

המאשימה ביקשה להמתין להכרעתו של בית המשפט העליון ברע"פ 6831/09 פואד טורשאן נ' מדינת ישראל (ניתן על ידי השופטים ריבלין, ג'בראן ודנצינגר, ביום 18.7.2011) (להלן: "רע"פ טורשאן נ' מדינת ישראל"). ביום 18.7.2011 ניתן פסק הדין בו דחה בית המשפט העליון את הערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ופסק כי לשם הוכחת עבירה של שהייה שלא כדין לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל אין די בהעדר היתר לתושב הזר לשם הרשעתו בדין, ויש להראות פוזיטיבית כי לתושב הזר לא היה היתר שהייה. בית המשפט קבע שיש לבחון את הראיות הקיימות בכל מקרה לגופו. במקרה הנדון בפסק הדין נקבע שדי בדו"ח הפעולה שערך שוטר שעיכב את הנאשם לחקירה בצירוף תעודות עובד הציבור והפלט מהמסוף המשטרתי כדי להוכיח לכאורה את אשמתו. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט שבמקרה זה לא היה די רק בתעודות עובד הציבור ובפלט המשטרתי כדי להרשיע את הנאשם. רק מאחר ובמקרה האמור קיימת ראיה נוספת שהיא דו"ח הפעולה, מספיקות הראיות כדי להוכיח את התקיימות הנסיבה של שהייה שלא כדין מעבר לספק סביר. במקרה האמור נפסק שהמאשימה עמדה בחובתה להוכיח את שהייתו של הנאשם בישראל שלא כדין מעבר לספק סביר.

במקרה דנן הציגה המאשימה את הראיות הבאות להוכחת יסודות העבירה:

תעודת עובד ציבור מיום 17.4.2007, שערך מר אבי לקח, מנהל לשכת האוכלוסין במזרח ירושלים (מסומן ת/1).

תעודת עובד ציבור שערך ראוי עזאלדין, מהמנהל האזרחי איו"ש, מיום 15.6.2009, לפיה ביום 10.5.2008 וביום 23.2.2008 לא היו לאבו חליל היתרים מכל סוג שהטא לשהות בישראל (מסומן ת/2).

דו"ח עיכוב שערך השוטר ניקולאי קובלוב, מיום 10.5.08 (מסומן ת/8).