מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה גליל מרכזי עכ נ' מולא

החלטה

א.בדיון האחרון העלה הסנגור שלוש טענות, להן אתייחס להלן אחת לאחת –

1.הראשונה – טענת הסנגור לפיה אין להשיב לאשמה מאחר שהמאשימה לא הוכיחה ברמה הנדרשת בדין הפלילי זהות בין הנאשם המופיע בכתב האישום לבין פלוני ששמו ומספר תעודת הזהות מצוינים בנסח הטאבו – לגישת הסנגור העובדה כי בכתב האישום מספר תעודת הזהות של הנאשם הינו בעל 8 ספרות ואילו בנסח הטאבו מספר תעודת הזהות הינו זהה אך בהשמטה של הספרה האחרונה מימין – ספרת הביקורת משמיטה את הקרקע מטענת המאשימה לפיה מדובר באותו אדם.

אני דוחה טענה זו ומקבלת דברי ב"כ המאשימה.

מדובר באותו שם פרטי ובאותו שם משפחה; שני השמות מופיעים תחת אותה כתובת מגורים; כמו כן לשניהם אותן 7 ספרות תעודת זהות – ההבדל היחיד ביניהם הינו בספרה הימנית השמינית של תעודת הזהות כפי שזו מופיעה בכתב האישום.

אין כל ספק שמדובר באותו אדם בדיוק, והספרה הנוספת המופיעה במספר תעודת הזהות כפי שזו מצוינת בכתב האישום הינה ספרת הביקורת של מספר תעודת הזהות.

2.השניה – טענתו של הסנגור לפיה בנסח הטאבו מופיעים שמות נוספים כבעלי זיקה לקרקע עליה בוצעו העבירות לכאורה בהן מואשם הנאשם בכתב האישום דנן, ואין כל הצדקה להגשת כתב האישום נגד הנאשם בלבד ולא נגד כל היתר, ועקב אפליה זו דין כתב האישום להתבטל בעילת ההגנה מן הצדק.

אני מוצאת לדחות אף טענה זו משתי סיבות:

הסיבה הראשונה היא עיתוי העלאת הטענה: הסנגור העלה טענה זו מיד אחרי הצהרת ב"כ המאשימה מיוזמתו כי יש בכוונתו להגיש כתבי אישום אף נגד כל יתר הבעלים המשותפים של הקרקע גם אם נכון ועדיף היה לעשות כן עוד קודם. לא רק שעניין הנאשם מול האחרים יתוקן, כאמור בהצהרה, אלא טענה זו לא נולדה קודם אלא רק עקב הצהרה ב"כ המאשימה.

הסיבה השניה – הסנגור רואה בהתנהלותה זו של המאשימה כעולה בגדר "אפליה", אשר יש בה בנסיבות העניין לקבל טענתו בדבר ההגנה מן הצדק ולהביא לביטול כתב האישום.

אני דוחה מכל וכל טענה זו.

ראשית, כאמור, אינני מוצאת כי אכן הנאשם הופלה ביחס לאחרים, וזאת מאחר והמאשימה אמרה כי יש בכוונתה לתקן המעוות ולהגיש כתב אישום אף נגד האחרים.

שנית, בפסיקה הרחבה הקיימת בעניין אפליה כעילה לביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק מוגדרת האפליה ככזו המזעזעת אמות הסיפים של חוש הצדק, ובעניינינו מצב הדברים איננו כזה כלל ועיקר.

השלישית - הסנגור טען כי העבירות בתיק זה התיישנו, וכי למעשה מדובר בעבירות מסוג "חטא" אשר מתיישנות בתוך 3 חודשים.

אני קובעת כי עבירות הבניה מסווגות כעבירות מסוג "עוון" אשר מתיישנות כעבור 5 שנים (וראה למשל עמ"ק 282/07 מדינת ישראל נ' אברהם יהושוע מיום 2/11/10 מפי שופט בית המשפט השלום הרצליה, ד"ר שאול אבינור). עבירת הבניה ללא היתר משתכללת עם סיום הבניה, ולפיכך - מרגע שתמה הבניה ועד לתום חמש שנים ניתן להעמיד לדין את הבונה, ורק לאחר תום תקופה זו חל עקרון ההתיישנות והמעשה אינו בר עונשין עוד.

באשר לעבירת השימוש – עבירה זו איננה מתיישנת והיא מתחדשת מדי יום ביומו עד אשר מתקבל היתר לשימוש או מופסק השימוש; (ראה למשל ת"פ 1052/92 נק (4) 221 בו נקבע כי –

"...בעבירה של שימוש בסטיה מהיתר, להבדיל מעבירה של בניה מסטיה מהיתר, אין תאריך יעד של העבירה שעליו ניתן להצביע ולומר שממנו ואילך יש למנות את תקופת ההתיישנות. העבירה של שימוש בבניין בסטיה מן ההיתר, היא , כאמור, עבירה המתמשכת ומתחדשת בכל יום, כל עוד השימוש בעיצומו...").

בעניינינו המבנה המשיך לעמוד על תלו, ועצם קיומו ועמידתו זו מהווים למעשה שימוש לצורך הוראת החוק בה מואשם הנאשם, על כן אני קובעת כי אין מחלוקת כי עבירת השימוש בה מואשם הנאשם אכן רלוונטית.

ב.עם קבלת הפרוטוקול משירותי ההקלטה ולאחר שהדיון הסתיים ללא החלטה מסודרת לגבי המשך דיון ההוכחות, אני רואה לנכון להוציא ההחלטה כדלקמן:

המשך וסיום ההוכחות בתיק זה נקבע ליום 15/1/12 משעה 9:45 עד 13:00.