מ.י. ו. מחוזית לתכנון ובניה - צפון נ' סאמיט אחזקות נדלן בע"מ ואח'

הכרעת דין

א.העובדות הצריכות לעניין:

1.ביום 5/12/06 הוגש כתב אישום נגד 3 נאשמים:

הנאשמת מס' 1 היתה בעלת המקרקעין נשוא כתב האישום, לפני שזה נמכר לנאשמת מס' 2 (אין מחלוקת בין הצדדים על מכירת הנכס, אך אף אחד מהצדדים לא הציג כל ראיה בכתב באשר למועד העברת הבעלות למעט אמירות בפרוטוקול כי הדבר נעשה בשנת 2002. כמו כן החברה שינתה שמה, והיא בעלת ההיתר).

הנאשמת מס' 2 הינה בעלת המקרקעין, אשר רכשה אותו מאת הנאשמת מס' 1.

הנאשם מס' 3 הינו בעליה היחיד של הנאשמת מס' 2.

2.לנאשמים מס' 3, 2, 1 מיוחסת עבירת אי קיום צו שיפוטי באשר ביום 16/11/04 הוצא כנגד שלושתם צו הפסקה שיפוטי לפי ס' 239 לחוק התכנון והבניה, ולפיו צוו הנאשמים להפסיק לאלתר בעבודות ו/או בשימוש במקרקעין הידועים כגוש 18209 חלקה 388 בנהריה. למרות הצו המשיכו הנאשמים לעשות במקרקעין שימוש חורג למסחר (סופרמרקט).

לנאשמת מס' 2 מיוחסת בנוסף לכך עבירה לפי ס' 205 ו – 210 לחוק התכנון והבניה, ולפיה לא קיימה צו הריסה שהוצא כנגדה בלבד (אף שכתב האישום הוגש כנגד שלושת הנאשמים דכאן, ובעקבות הסדר טיעון הסכימו הצדדים למחיקת הנאשמים 1 ו -3 מכתב האישום) בגזר הדין בת.פ. 4216/04 ביום 10/2/05 למבנה בשטח של 800 מ"ר בגוש 19209 גוש 388 בנהריה, אותו בנתה ללא היתר בניה ובניגוד לייעוד הקרקע שהוא לנופש בלבד (להלן: כתב האישום הראשון). על צו ההריסה היה להתבצע עד ליום 10/8/06; הנאשמת מואשמת באי הריסת המבנה למרות שלא השיגה היתר בניה כדין עד ליום הגשת כתב האישום, ואף המשיכה לעשות שימוש במבנה בניגוד לצו השיפוטי שצוין לעיל.

יש לציין כי לתיק זה קשור תיק נוסף שמספרו ת.פ. 3876/05. בתיק זה הואשמו שלושת הנאשמים דכאן ב-5 אישומים שונים ובין היתר בבניה רחבת היקף בשטח כולל של מאות מ"ר, וכן בהפרת מספר צווים שיפוטיים ומנהליים (ביניהם הצו השיפוטי מיום 16/11/04, אשר בגין הפרתו ע"י שימוש חורג מואשמים הנאשמים דכאן באישום השני לכתב האישום שלפנינו). מכתב אישום זה נמחקה בהסכמת הצדדים הנאשמת מס' 1 בלא שניתן ללמוד מתוכן פרוטוקול הדיון מיום 10/7/06 בפני כב' השופט חאמד המניעים והסיבה לכך, ורק הנאשמים 2+3 הורשעו בדין ונגזר דינם. בגזר הדין הוטל עליהם להרוס המבנים בתוך 12 חודשים מיום מתן גזר הדין (להלן: "כתב האישום השני").

3.כן יש לציין כי ביום 15/5/07 הוצא היתר הבניה והשימוש על שם הנאשמת מס' 1 בשמה "חייל אחזקות" לכל הבניה רחבת ההיקף לרבות שימוש בשטח מסוים כמינימרקט.

4.אני רואה לנכון להדגיש אמירתה של ב"כ המאשימה מפרוטוקול הדיון מיום 15/2/09 עמ' 3 שורה 2 "אני מסכימה כי מדובר במבנה אחד ובקשת היתר אחד").

5.כפועל יוצא מכך -

התקופה בה מיוחס לנאשמת מס' 2 אי קיום צו ההריסה הינו החל מיום 10/8/06 ועד ליום 15/5/07, קרי כעשרה חודשים.

התקופה בה מיוחסת לכל שלושת הנאשמים הפרת צו ההפסקה השיפוטי בדרך של שימוש עסקי שלא כדין הינה מיום 16/11/04 ועד ליום 15/5/07, קרי כשנתיים ומחצה.

ב.סקירת הדיונים:

1.בדיון שהתקיים ביום 1/5/07 בפני כב' השופט ז. סאלח טען הסנגור כי יש למחוק את הנאשמת מס' 1 מכתב האישום בדיוק כפי שנמחקה בשני ההליכים הקודמים שהתנהלו כנגדה, וזאת באשר היא איננה בעלים של המבנה ואף אינה מחזיקה בו. עוד טען הסנגור כי לא היה מקום להגיש כתב אישום זה באשר לנאשמים ישנה עדיין האפשרות החוקית להשיג היתר הבניה למבנה, וזאת שכן יש לראות בבניה נשוא כתב האישום הראשון ובבניה נשוא כתב האישום השני כאותה בניה, וכן כי טרם חלפה התקופה בה היה עליהם לבצע צו ההריסה שהוצא בגזר הדין מיום 10/7/06.

מנגד טענה ב"כ המאשימה כי חלף המועד בו יכולים היו הנאשמים להשיג היתר הבניה ולהרוס המבנה, שכן אין זהות בין הבניות נשואות שני כתבי האישום הראשונים, ואין לראות בארכה בת 12 החודשים שניתנה בגזר הדין השני ככזו המאריכה דה-פקטו את הארכה שניתנה בגזר הדין הראשון לביצוע צו ההריסה שהוצא שם, ועל כן בדין הוגש כתב אישום זה.

בתום הדיון דחה כב' השופט סאלח טענות הסנגור, ואימץ טענות ב"כ המאשימה, וקבע כי אין זהות בין עובדות כתב האישום הראשון לבין עובדות כתב האישום השני, ומכאן כי המבנים המתוארים בשני כתבי האישום אינם זהים. כמו כן עבר המועד בו היה על הנאשמים להרוס המבנה ו/או להוציא היתר בניה כדין המתיר להם המשך עשיית השימוש בו. עם זאת ולפנים משורת הדין דחה כב' השופט סאלח הדיון לתאריך 18/9/07, ואיפשר לנאשמים להרוס המבנה ו/או להוציא היתר בניה כדין עד אז.

2.בעקבות בקשת דחיה מוסכמת לדיון הקבוע, כאמור, ליום 18/9/07, נדחה הדיון ליום 11/11/07.

3.בדיון שנערך ביום 11/11/07 בפני כב' השופט סאלח כפרו הנאשמים בעובדות כתב האישום. כמו כן נתבקש ביהמ"ש ע"י הסנגור להעביר התיק למותב אחר, מאחר שבדיון הקודם נחשף כב' השופט סאלח להרשעות קודמות של הנאשמים.