מ"ח 6270/15 יורם ניצן נ' מדינת ישראל

א.             בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. ביום 30.6.14 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בתת"ע (השופט פ' שטרק) 5520/12 את המבקש בעבירה של חניה בחניית נכים משנת 2012. ביום 15.11.14 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטתא' נחליאלי חיאט) בע"פ 1200-09-14 את ערעור המבקש. ביום 8.3.15 דחה בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן) ברע"פ 33/15 את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, וביום 15.9.15 הוגשה הבקשה הנוכחית למשפט חוזר.

רקע והליכים קודמים

ב.             ביום 17.4.12, בשעה 09:01 החנה המבקש את רכבו ברחוב יוסף ריבלין 20 אשר בירושלים, במקום המיועד לחניית רכב של נכה ספציפי. אין חולק, כי במקום היה מוצב תמרור 437 ללוח התמרורים (הודעת תעבורה (קביעת תמרורים), תשע"א-2010); נציין, כי מדובר בשלט מוכר, בו מופיע אדם בכסא גלגלים על רקע כחול. בעקבות זאת, קיבל המבקש דו"ח חניה בסך 1,000 ש"ח. ביום 16.7.12 הגיש המבקש בקשה להישפט בהתאם לסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982. ביום 30.6.14, לאחר הליך הוכחות, הורשע המבקש בבית משפט לעניינים מקומיים בירושלים בעבירה חניה אסורה לפי סעיף 5(ו)(18) לחוק עזר ירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א-1960 (בשולי הדברים יצוין, כי סעיף זה הוחלף בסעיף כללי בתיקון מיום 7.7.13). בית המשפט קבע, כי בנוסף לתמרור 437, סומנה החניה בסימון 819 (סימן לבן על הכביש התוחם את החניה). ביום 10.7.14 ניתן גזר-הדין בעניינו של המבקש, והושת עליו קנס בסך 2,500 ש"ח. כאמור, ערעור המבקש בבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה, וכך גם בקשת רשות ערעור בבית משפט זה.

הבקשה והתגובה לה

א.             עיקר טענת המבקש בבקשתו הארוכה היא, כי נגרם לו עיוות דין בעקבות קביעתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיה החניה סומנה בסימון 819. לטענתו, החניה לא סומנה בסימון 819, ואין לפיכך איסור חניה במקום. להוכחת טענתו, מפנה המבקש לתמונות שצילם במקום החניה. לשיטתו, מדובר במקרה בו יש לסטות מן הכלל לפיו ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות; זאת שכן אין לערכאה הדיונית יתרון בניתוח התמונות שהוגשו.

ב.             המשיבה טוענת, כי אין לדון בבקשה, שהוגשה באיחור של כשלושה חודשים מן המועד הקבוע בדין. נטען, כי אין להתערב בקביעתה העובדתית של הערכאה הדיונית שקבעה כי החניה סומנה בסימון 819. המשיבה מציינת, כי התמונות אליהן מפנה המבקש צולמו במועדים מאוחרים ליום החניה, ולפיכך אין להן משקל בנידון דידן; זאת בניגוד לתמונות שהוצגו על-ידיה אשר נלקחו ב"זמן אמיתי".

דיון והכרעה

ג.              לאחר עיון בבקשה על נספחיה וכן בתגובת המדינה, אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, במישור הדיוני צודקת המדינה, כי לפי תקנה 4(א) לתקנות בתי המשפט (סדר דין במשפט חוזר), תשי"ז-1957 על הבקשה להיות מוגשת "תוך תשעים יום מן היום בו נודע למבקש על קיום אחת העילות [...]". יצוין כי תקנה 4(ב) מאפשרת לנשיא בית המשפט העליון להיזקק לבקשה גם אם הוגשה באיחור, משסבר שהאיחור נגרם "שלא באשמתו או ברשלנותו של המבקש". לא אומר בפה מלא שההקפדה על מועדים אלה שלמה כדבעי, ולכן גם אתיחס לבקשה לגופה; אך מעורך דין, גם אם הוא עסוק בעניינים שונים, היה מצופה להקפדה.

ד.             בסעיף 31 לחוק בתי המשפט הוגדרו ארבע עילות אשר בהתקיימן רשאי בית המשפט להורות על משפט חוזר. הבקשה הנוכחית משליכה את יהבה על סעיף 31(א)(4), שעניינו חשש מעיוות הדין שנגרם בהרשעה. בנידון דידן חשש זה אינו מתקיים, כפי שיפורט בתמצית.