פסק דין
בפניי תביעה כספית.
התובעת סיפקה לנתבע מוצרי חשמל שונים לבית העסק שלו ולטענתה, הנתבע לא שילם את מלוא חובותיו.
התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ולאחר הליכי בקשת רשות להתגונן, קבע כב' הרשם מורני, כי ההתנגדות תהיה על סכום של 15,289 ₪ בלבד ולמעשה נתן פס"ד על הסכום שבו הודה הנתבע כחוב בסך 26,541 ₪. סכום זה למעשה הינו חלק מתיק ההוצל"פ נשוא תיק זה (התביעה הכוללת הוגשה על סכום של 41,830 ₪).
שתי טענות מרכזיות עמדו בבסיס הגנתו של הנתבע ועלי לציין, כי בנגוד לעמדתו של ב"כ התובע, הן מופיעות בתצהיר בקשת הרשות להתגונן, אם כי נכונה טענת ב"כ התובע שהטענות כפי שמנוסחות בתצהיר הרשות להתגונן, המהווה את תצהיר העדות הראשית בפניי, הינו על סכום נמוך מ- 15,289 ₪.
עיון בתצהיר בקשת הרשות להתגונן מלמד בסעיף 6 על אותם סכומים אליהם מתייחס הנתבע במפורש ואצטט: "המשיבה חייבה אותי על דעת עצמה ושלא כדין בעלות הובלה בסך 3,480 ₪ וכן טעתה בתמחור שווי הסחורה המוחזרת בסך של 3,580 ₪ נוספים כמפורט על גבי חשבונות הזיכוי".
בישיבת ההוכחות מיום 2.2.14, העלה הנתבע טענות נוספות המבוססות על כך שמסר לתובעת שיקים בסך כולל של 170,000 ₪ אך משך סחורה בסך 156,243 ₪ בלבד, כאשר מתוך הסכום האמור נפרעו 73,000 ₪ בלבד והמשמעות היא שהתובעת גם אוחזת בשיקים אותם היא יכולה להכניס בכל עת להוצל"פ, אך ההפרש בין שני הסכומים מצביע על כך שלמעשה מדובר בסכומים גבוהים יותר אשר מהווים הגנה עבור הנתבע.
אציין כי לא התרשמתי מטיעונים אלה ולא מצאתי הצדקה, תוך עיון בתצהירו של הנתבע ותוך מתן תשובותיו לחקירה הנגדית, כי יש לו הגנה אמיתית מעבר לאותם סכומים בסעיף 6 לכתב הגנתו ולכן הלכה למעשה יש לבדוק את טענותיו לגבי תמחור שווי הסחורה ועלות ההובלה בלבד.
מה שקרה כאן הלכה למעשה הוא, שהנתבע נקלע לקשיים ולכן פנה לתובעת וביקש להחזיר סחורה, הן של התובעת והן סחורה של גורם אחר.
התובעת היתה נכונה לעשות כן ואולם, חייבה את הנתבע על עלות ההובלה מירושלים לבית עסקו, כאשר לטענת הנתבע החיוב היה מוגזם ובלתי ראוי, גם לאור העובדה שכאשר קנה סחורה מהתובעת לא חוייב בהובלה נפרדת וגם לאור העובדה שלתובעת ממילא עסקים במקום שהיא מספקת להם סחורה, כך שלא מדובר היה בהובלה מיוחדת.
עוד טען הנתבע, כי על פי הרישום בחשבוניות, היה על התובעת לתמחר את הסחורה שהחזיר באותו סכום שאותה הוא קנה את הסחורה ולא בסכום המוגדר כ"מוצרים מתצוגה", כפי שעשתה התובעת בפועל.
הרישום על החשבוניות מתייחס לכך כי נציג התובעת לטענתו ציין במפורש, את העובדה שהתמחור ייעשה על פי המחיר הרגיל אותו שילם הנתבע.
בחקירתו נשאל נציג התובעת על כך וענה:
"ת. ברגע שסחורה חוזרת כמו שהיא נקנתה כמובן שהזיכוי מלא. אם יש החזרה של זיכוי מתצוגה המחיר שלה נמוך והוא כמו של תצוגה.
ש. איפה זה נרשם?
ת. כל הנושא עם בעל החנויות זה מחווה של רצון טוב. אני לא חייב לקחת את הסחורה. כל הכוונה לעזור לו. באנו, עשינו נסיעה לנהריה, הפסדנו ימי עבודה, באנו לקחת את הסחורה ועכשיו שופטים אותי למה לקחתי את זה".
בהמשך הסביר נציג התובעת כי: "מדובר בסחורה שהיתה בלי ארגזים ולא ארוזה וכך היא נקלטה".
שמעתי היטב את עדותו של נציג התובעת ואני נותן אמון, כי היתה זו סחורה שהוחזרה בלי ארגזים, לא ארוזה ולא היתה זו סחורה שניתן היה לקבל עליה את המחיר המקורי ששילם הנתבע. לא הוכח, כי נציג התובעת אישר לנתבע וכי הרישום על החשבוניות הינו רישום שלו, כי יקבל זיכוי מלא כמו הסכום ששילם בעת קניית הסחורה ולכן אני דוחה את טענתו של הנתבע בהקשר זה ומקבל את טענתו של התובע.
העניין היחידי אשר נשאר פתוח נוגע לנושא של החיוב בהובלה.
על כך הסביר נציג התובעת בתשובה לשאלה חזיתית בנוגע לסכום של 3,000 ₪ + מע"מ, דהיינו סכום של 3,480 ₪ בו חוייב הנתבע : "זה היה עוד לפנים משורת הדין המחיר של ההובלה. הוא היה צריך לבוא עם משאית שלו ולהסתדר איתו. ברגע שאני באתי עם משאית ואפשר לקחת מחירון, המחירון הזה יותר ממחצית מחיר ממה שעולה הובלה מירושלים לנהריה.