מתתיהו נ' בינה סוכנות לביטוח בע"מ

פסק דין

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות מעלה אדומים (כב' השופטת ח' מאק קלמנוביץ), בתיק תק 102/09, ולפיו נתקבלה באופן חלקי תביעתו של המבקש להשבת התשלום ששילם למשיבה עבור הטיפול בהחזרי המס שלו לשנת 2002, כך שתושב לו מחצית הסכום ששילם (300 ₪ ומע"מ) בלבד. בית המשפט חייב את המבקש בהוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪. הבקשה מופנית הן כנגד ההחלטה בתביעה גופה, והן כנגד החיוב בהוצאות.

בכל הנוגע לתביעה גופה, לא נמצאה לי כל עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט לתביעות קטנות הינה אמת מידה קפדנית, שנועדה לשמר את התכלית לשמה הוקם בית משפט זה, והיא לאפשר קיומם של דיונים מהירים, זולים ויעילים. מכוחה של תכלית זו נגזרת אמת המידה להתערבותה של ערכאת הערעור, ולפיה תינתן רשות לערער אך מקום שקיימת טעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה. גישה זו מוצאת את ביטויה בכך שאין ניתן לערער על פסקי דינו של בית המשפט לתביעות קטנות אלא אם ניתנה רשות לכך בידי ערכאת הערעור (בר"ע(ים) 375/08 ארקיע קוי תעופה ישראליים בע"מ נ' קורח מאיר).

הסכם ההתקשרות בין המבקש לבין המשיבה עניינו בשכירת שירותי המשיבה בטיפול בהחזרי מס עבור המבקש, לשנת 2002, בגין הורים מעוטי יכולת. המבקש חתם על ההסכם תוך שהוא מצהיר כי אין בכוונתו לטפל בהחזרי המס באמצעות אחר. עוד ציין בכתב ידו כי הוא עצמאי. המשיבה השקיעה מאמצים על מנת לטפל בתיקו של המבקש, אלא שהתברר לה כי התובע ורעייתו הגישו דו"חות לשנת 2002, עובדה העומדת בניגוד להצהרה לעיל, ולפיכך לא ניתן היה לטפל בהחזרי המס נשוא הסכם ההתקשרות, שכן רשויות המס אינן מקבלות מן הנישום שני דו"חות שונים עבור אותה שנת מס. המשיבה הודיעה למבקש את תוצאות הברור, והמבקש דרש את החזר התשלום. לטענת המבקש בתביעתו, עצם העובדה שציין בכתב ידו את עובדת היותו עצמאי היה בה כדי ללמד את המשיבה כי אין כל יכולת לטפל בהחזרי המס שלו לשנת 2002, שכן היה עליו להגיש דו"חות זמן רב קודם לכן. כאמור, בית המשפט מצא כי שני הצדדים לא הבהירו עצמם כראוי, ולפיכך הורה על חלוקת עלות שכירת שירותי המשיבה בין שניהם. אין בממצא זה כל טעות מן הסוג המצדיק מתן רשות לערער.

גם באשר לחיוב בהוצאות, לא נמצאה לי עילה להתערב בפסק הדין. הכלל הוא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. אכן, חיובו של המבקש בהוצאות המשפט הינו על הצד הגבוה, אולם כעולה מן הנסיבות של תיק זה, נראה כי היה יסוד לכך. כעולה מן הפרוטוקול, הבהיר נציג המשיבה כי משקיבל לידיו העתק מן התביעה, ניסה פעם אחר פעם לשוחח עם המבקש על מנת להבין את פשרה, ולהסביר לו כי הבנתו הייתה שבשנת 2002 לא היה המבקש עצמאי, וזאת על יסוד נתונים שהמבקש מסר לו. אלא שנציג המשיבה הצליח לשוחח עם אשת המבקש, ולא הצליח ליצור קשר עם המבקש עצמו. לדבריו, היה בכוונתו להציע למבקש להגיע לידי הסדר שיחסוך את ההתדיינות המשפטית ביניהם, ואף להחזיר את דמי השירות ששולמו. בית המשפט מצא כי המבקש לא סיפק הסבר כלשהו מדוע נמנע מלשוחח עם נציג הנתבעת, ומסקנתו הייתה כי התובע סיכל בהתנהלותו אפשרות להגיע להסדר שיחסוך את התדיינות. בית משפט קמא הוסיף וציין, "לאחר היסוס מסוים", כי המבקש נוהג להגיש תביעות רבות לבית המשפט לתביעות קטנות, שהמאפיין אותן הוא העדר ניסיון כן לפתור את המחלוקות העומדות ביסודן של אותן תביעות, בדרכי שלום. התנהלותו יוצרת עומס על המערכת, העמוסה ממילא.

מאחר שאני סבורה כי די בהתנהלותו של המבקש בתיק נשוא בקשה זו כדי להצדיק את חיובו בהוצאות כפי שנפסק, איני רואה צורך להיזקק להערה הנוספת של בית משפט קמא בעניין התנהלותו "הכוללת" של המבקש.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. מאחר שלא ביקשתי תשובה, לא אעשה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"א, 23 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.