אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מתתיהו מושב שיתופי להתיישבות חקלאית ואח' נ' משאבות בטון גבעת שמואל בע"מ ואח'

מתתיהו מושב שיתופי להתיישבות חקלאית ואח' נ' משאבות בטון גבעת שמואל בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 25/06/2013 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ירושלים
6349-07
20/06/2013
בפני השופט:
מרים ליפשיץ-פריבס

- נגד -
התובע:
מתתיהו מושב שיתופי להתיישבות חקלאית
הנתבע:
1. משאבות בטון גבעת שמואל בע"מ
2. ישראל ג. דקלים- ישראל גלבגיסר
3. משה גלבגיסר

פסק-דין

פסק דין

תמצית התביעה:

לפניי תביעה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין שהושכרו לנתבעים בהסכם הרשאה שהסתיים ולסעדים כספיים בגין דמי הרשאה שלא שולמו ופיצוי מוסכם עקב הפרת הסכם ההרשאה. הנתבעים, הגישו תביעה שכנגד בגין מצג שווא רשלני של התובע כבעל זכויות במקרקעין ופיצוי שהועמד לצרכי אגרה על סך של חצי מיליון ₪, בגין נזקיהם עקב השקעותיהם במקרקעין, הפסד הכנסות וכן הוצאות שנגרמו להם עקב מחדלי התובע בנוגע למקרקעין.

טענות הצדדים:

התובע והנתבע שכנגד (להלן-"התובע") מושב שיתופי, טוען שברשותו והחזקתו מקרקעין בישוב מתתיהו. ביום 1.2.2000 נחתם הסכם הרשאה (נספח ג' לכתב התביעה, להלן- ההסכם") עם הנתבעת 1 (להלן-"הנתבעת") לפיו ניתנה לה הרשאה לעשות שימוש בשטח המקרקעין עליו מצויים מבנים (כמוצג בתצלום אויר, נספח ד' לכתב התביעה, להלן-"המקרקעין") לתקופה של 5 שנים, עד ליום 31.12.2004. על פי ההסכם, הקימה הנתבעת סככה והציבה קונטיינרים בנוסף למבנה לאיחסון שהיה במקרקעין במועד מתן ההרשאה. לאחר מו"מ וקיזוז עלויות שנערך ביניהם נקבע כי דמי השכירות – דמי הרשאה החודשיים יעמדו על סך של 1$ למ"ר לפי גודל המקרקעין לפי בחינתם מעת לעת. הנתבעת, עשתה שימוש ב- 589.67 מ"ר ודמי ההרשאה הועמדו בהתאם לכך ע"ס של 590$ לחודש.

עם תום תקופת ההסכם, הוארכה ההרשאה לשנת 2005. במחצית שנת 2005 התברר לתובע, כי עסקה של הנתבעת נסגר ולפיכך לטענתו שלח מכתבי דרישה אליה להסדרת יתרת החוב בגין השימוש במקרקעין (נספחים ה/1-ה/2 לכתב התביעה). הנתבעת מצידה, הסכימה לשלם רק חלק מיתרת החוב ואף טענה כי עד תום שנת 2005 היא תשלם לתובע סך של 390$ לחודש (כרטסת הנהלת חשבונות, צורפה כנספח ה/3 לכתב התביעה) ונהגה כך, בפעולה חד צדדית מצידה.

בהעדר הסכם הרשאה חתום בין הצדדים ועל מנת להסדיר חתימה על הסכם לשנת 2006 , פנה התובע לנתבעת , לטענתו, מס' פעמים בע"פ ובכתב אך הנתבעת, לא טרחה להגיב (נספחים ו/1-ו/2 לכתב התביעה). כפועל יוצא, לא נחתם הסכם המסדיר את המשך השימוש של הנתבעת במקרקעין והיא ממשיכה להחזיק בו שלא כדין ומסרבת לפנותו. הנתבעת, אף הגישה בקשה לרישיון עסק למרות שאין בידה הסכם הרשאה או כל הסכמה אחרת להמשך החזקתה במקרקעין (נספח ז' לכתב התביעה) ולא שילמה ארנונה למועצה האזורית מטה בנימין בניגוד לסעיף 6 להסכם ההרשאה (נספח ח לכתב התביעה). בנסיבות אלו, נשלחה לנתבעת דרישה לפינוי וסילוק יד מהמקרקעין עד ליום 15.11.2006 ולתשלום יתרת החוב המגיעה לתובע (נספח ט' לכתב התביעה).

לאור זאת טוען התובע כי הנתבעת הפרה את הסכם ההרשאה בהעדר תשלום דמי הרשאה ומשלא פינתה את המקרקעין לאחר תום תקופת ההסכם וביקש, להורות על סילוק יד של הנתבעת מהמקרקעין ולחיובה בסך 97,237 ₪ הכולל : סך של 47,237 ₪ בגין דמי הרשאה עבור התקופה עד ל- 2/07 ולחילופין בדמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין בסך של 1,000 דולר לחודש לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. בנוסף, דרש התובע סך של 590$ לחודש, החל ממרץ 2007 ועד לפינוי הנכס בפועל בגין השימוש במקרקעין ותשלום בסך של 50,000 ₪ כפיצוי מוסכם על הפרת הסכם ההרשאה (בהתאם לסעיף 16 בהסכם). כמו כן, יש לחייב את הנתבעים 2 ו- 3 בתשלום בסך כולל של 80,000 ₪ מכח שטרי חוב עליהם חתמו בהסכם ההרשאה.

הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן-"הנתבעים") דוחים את טענת התובע וטענו כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, העדר עילה, חוסר תום לב ואי צרוף מסמכים נדרשים המעידים על בעלותו של התובע במקרקעין.

התובע, אינו בעל הזכויות במקרקעין לטענת הנתבעים למרות שהציג את עצמו כך במצג שווא בהסכם ואף גבה מהם דמי שכירות שלא כדין. לפיכך, יש לחייב אותו בהשבתם לנתבעים. שולמו לתובע דמי שכירות בסך של 500$ על פי הסכם ההרשאה (נספח א לכתב ההגנה) במשך 4 שנים, מיום 1.1.2000 ועד 31.12.2003 המגיע לסך כולל של 24,000$. עבור השנה החמישית נתן התובע הנחה מדמי השכירות ושולם לו סך של 32,032₪. התשלומים, בוצעו הן בתשלום בכסף והן בעין, במתן דלק לתובע. לאור זאת שולמו לתובע עד היום דמי שכירות בסך של 150,032 ₪ אשר עליו להשיבם. בנוסף, על פי ההסכם נדרשו הנתבעים לבנות במקרקעין מבנים ותשתיות בסך של 350,000 ₪ ואילו ידעו שהתובע , אינו בעל הזכויות במקרקעין לא היו משקיעים אותן השקעות. התובע, הגדיל לעשות והציע לנתבעים הקמת מיזם משותף ב- 100,000$ בהציגו עצמו כבעל זכויות במקרקעין, למרות שאינו כזה ומאן להעביר אליהם מסמכים המעידים על זכותו במקרקעין.

בנוסף טענו הנתבעים כי במהלך תקופת השכירות , בחודש דצמבר 2004 , נחסמה הגישה אל המקרקעין מכיוון ישוב חשמונאים . למרות הבטחותיו של התובע למניעת החסימה ופתיחת הגישה מחדש, לא נעשה דבר באופן שגרם להם נזק משמעותי. חמור מכך, הדרך החלופית למקרקעין משובשת ביותר והתובע, סרב לתקן אותה ונדרשה נסיעה של מספר ק"מ בדרך עקלקלה במקום מעבר בדרך סלול היטב בגישה של 200 מטר למקרקעין, מחמת חסימת הכניסה החילופית כאמור. התובע סירב לתחזק את המושכר לרבות התקנת מערכת מים, כיבוי אש, עבודות תחזוקה כדוגמת ניכוש עצים למניעת שרפות ובכך, יצר סיכון לחיי אדם. עקב חסימת דרך הגישה למקרקעין הפסידו הנתבעים לקוחות ועסקאות לרבות נזק נלווה שהוערך בסך של 600,000 ₪. סך כל נזקיהם הוערך בסך של 1,100,032 ₪ ולצורכי אגרה, הועמד הסעד הכספי בתביעה שכנגד על סך של 500,000 ₪.

התובע טען מנגד כי הנתבעים, עושים שימוש לרעה בהליכי משפט בתביעה שכנגד על מנת ליצור משקל נגד לתביעה, ללא כל ביסוס. התובע, בר רשות מכח הרשאה של ההסתדרות הציונית העולמית לגבי המקרקעין ובעל זכות להתקשר בחוזה עם הנתבעת כפי שאכן עשה (הסכמי ההרשאה א/1-א/2 צורפו כנספחים לכתבי הטענות). לא קמה כל יריבות בין התובע והנתבעים 2 ו- 3 שהוא לא נקשר איתם בהסכם ולפיכך, יש למחוק אותם כתובעים בתביעה שכנגד. הנתבעים, עשו דין לעצמם והפחיתו באופן חד צדדי את שיעור דמי ההרשאה והתובע, מכחיש כי ניתנה לנתבעת הנחה בשנת השכירות החמישית , שנת 2005.

התובע טען כי אין חולק שהנתבעת, קיבלה את המקרקעין ממנו והנתבעים נהנו מהם על חשבונו. לפיכך, אין עילה להשבת דמי ההרשאה גם לא מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט מה גם, שחלה התיישנות וחל שיהוי בהגשת התביעה שכנגד. השקעותיה של הנתבעת שהיא תובעת פיצוי בגינן, הופחתו מדמי ההרשאה בהסכם לאחר שנעשה שיקלול של ההשקעה כאמור בהסכם. הסכם ההרשאה אף קובע שבחלוף מועד השכירות, אין לנתבעת כל זכות בהשקעותיה. לעניין חסימת צומת של הגישה לאזור התעשייה בו מצויים המקרקעין טען התובע כי הדבר נעשה ע"י קמ"ט תחבורה באזור יהודה ושומרון וכי אין לו שליטה על פעולותיו של הלה מה גם שהדבר נעשה בדצמבר 2004 , הוא מועד סיום הסכם ההרשאה והיה על הנתבעת לפנות את המקרקעין באותו מועד. כך גם נטען כי קיימת דרך חילופית למקרקעין. חסימת הצומת, הסבה נזק גם לתובע בכך שהתחבורה עברה כולה דרך המושב ומאמציו, להשיב את המצב לקדמותו לא צלחו.

דיון ומסקנות:

התביעה היא תביעה בעילה חוזית לסעד כספי בגין דמי הרשאה שלא שולמו ולפיצוי מוסכם לפי ההסכם בגין הפרתו עקב אי פינוי המקרקעין ואי תשלום דמי שכירות (סעיפים 12 ו-14 לכתב התביעה). בנוסף, התבקש סעד של פינוי וסילוק יד של הנתבעת מהמקרקעין (סעיף 8 סיפא, סעיף 10 וסעיף 16 לכתב התביעה) בהיעדר הסכם הרשאה בתוקף. התביעה שכנגד היא בעילה של מצג שווא בהסכם, בנוגע לבעלותו של התובע במקרקעין (סעיפים 3 ו-4 לתביעה שכנגד) ובעילה נזיקית, בגין מעשים ומחדלים של התובע בנוגע למקרקעין ולדרכי ההגעה אליהם.

הנתבעים בסיכומיהם טענו בנוגע לעילה הפוססורית . לדידם, משלא הוכיח התובע את זכותו במקרקעין, דין התביעה להידחות (סעיפים 1,3,34,107,118 לסיכומים) וביקשו שבית משפט יקבע מכוח סעיף 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 את זכויות הצדדים, על פי הצדק (סעיף 126 לסיכומי הנתבעים). התובע מנגד, טוען כי לפי הוראות חוק המקרקעין וההלכה הפסוקה, בהיותו מחזיק בפועל במקרקעין עומדת לו ההגנה כלפי כולי עלמא למעט כלפי בעל הזכות במקרקעין ולא תשמע כל טענה IUS TERTII כנגד זכותו מפי מסיג גבול, המבקש לנשלו מחזקתו (סעיפים 11-16, 50 רישא לסיכומיו). הנתבעים טוענים מנגד כי טענת התובע נטענת בחוסר תום לב וכי היה עליו להגיש בר"ע על ההחלטה שניתנה ע"י המותב הקודם ביום 2.12.2007 לפיה עליו להמציא את אישור הממונה בנוגע לבעלותו במקרקעין (סעיף 123 לסיכומי הנתבעים).

הנתבעים, אינם טוענים לזכות עצמאית שלהם במקרקעין גם לא לאחר שהוברר להם ,במפתיע לפי שיטתם, כי התובע אינו בעל זכות בהם. אין חולק כי מסירת המקרקעין לידיהם נעשתה מכוח ההסכם בין הנתבעת לתובע שנחתם על ידה וע"י הנתבעים האחרים כערבים לקיומו. התובע, הוא שמסר את החזקה במקרקעין לנתבעת והתנהגותם של הנתבעים במרוצת שנות ההרשאה מכוח ההסכם ואף לאחר שפג תוקפו ביחסיו עם התובע מלמדת כי הם הכירו בכך שהתובע הוא המחזיק עובר לתחילת ההרשאה ומכוחו, ניתנה לנתבעת הרשות להשתמש במקרקעין. אין חולק כי הנתבעת שלמה לתובע דמי שכירות במהלך תקופת ההרשאה. הוכח כי היה לנתבעת דין ודברים עם התובע דווקא , באופן המעיד על הכרתה בו כמחזיק, במהלך תקופת השכירות בנוגע לשיעור דמי השכירות, לצמצום שטח המקרקעין וכן לחסימת דרך גישה אחת. זאת, מבלי שהוכח כי היו פניות של הנתבעים לבעלים או לבעל זכות חזקה אחר במקרקעין כי אם, עם התובע בלבד.

מכתבי הטענות של התובע, בתביעה ובתביעה שכנגד עולה כי טענותיו בדבר מעמדו וטיב זכויותיו במקרקעין, נישענות על זכותו כמחזיק עובר לחתימה על ההסכם ועד מועד הגשת התביעה. בפי התובע טענת IUS TERTII כנגד הנתבעים בהכחישו את טענתם כנגדו שניטענה בסעיף 5 לתביעה שכנגד. לדידו, אין בשאלת זכותו במקרקעין כדי להקים עילת תביעה כנגדו (סעיף 2 רישא לכתב ההגנה בתביעה שכנגד) והמחלוקת צריכה להתברר בהתאם לזכותו כמחזיק, ביחסיו עם הנתבעים. בתצהירה של הגב' וילנסקי מטעם התובע (סעיפים 18-19) נאמר כי התובע, אינו בעל זכויות במקרקעין כי אם מחזיק בהם. בדומה לכך מצינו ברישא של ההסכם: "הואיל ומתתיהו הינו המחזיק הבלעדי של שטח המקרקעין המצוי בתחומי הישוב (להלן: "השטח")...". מסעיף 13 להסכם ניתן ללמוד פעם נוספת, כי כוונות הצדדים והמצג שהוצג בהסכם כלפי הנתבעים הוא שהתובע, מחזיק במקרקעין וכי הסוכנות היהודית או גוף ממשלתי או גוף מיישב אחר, עשויים לדרוש את הפסקת השכירות והצדדים, יכבדו את הדרישה ללא כל טענה כנגד האחר.

מהחלטה שניתנה ע"י המותב הקודם שדן בתביעה, השופטת מ' אביב מיום 16.2.2009 (עמ' 6) נקבע: "לכאורה מן החומר שבפני עולה כי התובע מחזיק בנכס דנן כדין ואין זה מעלה או מוריד – מה שרשרת של הזכויות, כל עוד אף אחד מאותן חוליות שבשרשרת טוענת כנגד התובע ושומטת את הקרקע מזכויותיו". ההחלטה , משליכה על נטל הראייה המוטל על הנתבע ככל שביקש להוכיח כי אין לתובע זכות כמחזיק. יתירה מכך, כאמור בהחלטה ולפי הדין וההלכה הפסוקה, משעסקינן בתביעת מחזיק המסגרת הדיונית היא במצב דברים בו הנתבע, לא טען ולא הוכיח כי קיימת לו זכות עצמאית או זכות ממקור אחר במקרקעין לבד מהסכם ההרשאה המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית היא בבחינת ההגנה בסעיף 17 לחוק המקרקעין.

חוק המקרקעין מעניק הגנות למי שמחזיק במקרקעין, בסימן ב לפרק ג :

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ