משרד הפנים-היועץ המשפטי לממשלה ואח' נ' עיריה טייבה ואח'

פסק דין והחלטה

1. כללי

מונח לפני ערעורה של חברת בוני סמרה בע"מ (להלן: "המערערת"), על הכרעת הנאמן לעיריית טייבה (להלן: "הנאמן" ו"העירייה" בהתאמה), הדוחה את תביעת החוב שהגישה בגין עבודות בניה ופיתוח שסיפקה לעירייה וחיובים הנלווים לה.

2. הפרטים בקצירת האומר

המערערת הגישה ביום 4.1.08 תביעת חוב בסך כולל של 10,020,557 ₪, ביחס למספר עבודות שביצעה עבור העירייה, וזאת כאמור להלן:

2.1סך 1,056,814 ₪ עבור עבודות באולם הספורט בבית ספר תיכון מערבי בעיר טייבה (להלן: "פרויקט מרכז פיס קהילתי"). החוזה לביצוע העבודות האמורות נחתם ביום 02.02.93 וככל הנראה לנוכח עיכובים שונים בביצוע העבודות, נערך ביום 17.1.2000, בין המערערת לבין ראש העירייה דאז מר עסאם מצארוה (להלן: "ראש העירייה"), "סיכום דברים" (להלן: "ההסכם מיום 17.1.00"). בהסכם מיום 17.1.00 נקבע, כי ללא קשר להליכי הקפאת הליכים והסדר הנושים, ישולם למערערת סכום של 1,056,814 ₪, עבור החשבון שהגישה המערערת לעירייה.

2.2סך 753,193 ₪ עבור עבודות שבוצעו בפועל לבניית טריבונות באצטדיון הכדורגל העירוני (להלן: "פרויקט האצטדיון"), לפי הסכם מיום 10.12.1996 (להלן: "ההסכם מיום 10.12.96").

2.3סך 684,606 ₪ בגין הפסדי רווח קבלני למערערת, בגין עבודות שנותרו לביצוע בפרויקט האצטדיון כאמור ברכיב בסעיף 2.2, שלא בוצעו בסופו של דבר. לטענת המערערת הדבר גרם לה להפסד רווח קבלני, בשיעור של 14% מהסכום הכולל של העבודות הכרוכות בפרוייקט זהף בסך 5,643,228 ₪, בניכוי סכום העבודות שבוצעו בפועל בסך 753,193 ₪, שאין חולק כי בגינם מגיע למערערת תשלום.

2.4סך 6,313,415 ₪ עבור ריבית והפרשי הצמדה על הסכומים המפורטים לעיל.

2.5סך 1,327,331 ₪ עבור חמישה תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגד העירייה.

3.הכרעת הנאמן בתביעת החוב

3.1ביום 7.3.10 דחה הנאמן את תביעת החוב של המערערת לגבי כל רכיב. עיקר עמדת הנאמן היא כי מועד התגבשות החיוב לתשלום נוצר קודם להיקלעות העירייה להליכי חדלות פירעון בגלגולם הראשון, קרי ביום 24.5.99. משכך, היה על המערערת להגיש תביעת חוב לנאמן דאז ובמסגרתה לכלול את הרכיבים הנטענים לתשלום. משאושר הסדר הנושים הראשון ביום 30.01.00, ובמסגרתו מורקו חובות העירייה, אין למערערת זכות לתבוע כל חוב שהוא במסגרת ההקפאה ההליכים השניה של העירייה. עוד מציין הנאמן, כי ההסכם מיום 17.1.00, נערך בין המערערת לבין ראש העירייה דאז, כאשר שבועיים לאחר מכן אושר הסדר הנושים הראשון של העירייה. במצב דברים זה, ברי כי אין כל נפקות להסכם ואין בו כדי לחייב מי מהצדדים, שכן הוא נעשה בשלהי הליכי הקפאת ההליכים ללא ידיעת הנאמן דאז, ומשכך הוא עולה כדי העדפת נושים.

3.2נוכח שלילת זכות המערערת לסכומים השונים, ממילא נדחתה תביעת החוב ביחס לרכיב הריבית והפרשי ההצמדה בגינם.

3.3בכל הנוגע לתיקי ההוצאה לפועל, הנאמן סבור כי המערערת נפרעה מלוא חובה, שכן על פי בדיקה שביצע בכרטסת הנהלת החשבונות של העירייה, קיבלה המערערת תשלומים עבור העבודות שביצעה בפועל.

4.בערעור שהגישה המערערת על הכרעת הנאמן, היא סבורה כי שגה הנאמן בהכרעת החוב, עת פירש לא נכונה את ההסכמים שנחתמו עם העירייה ואף לא טרח לבדוק את העובדות לאשורן.

דיון והכרעה

5.מושכלת יסוד היא, כי על נושה הטוען לחוב, מוטל הנטל להוכיח את תביעת החוב במלואה ואין זה מתפקידו של בעל התפקיד לתור אחר מסמכים התומכים בטענות הנושה. עוד ברי הוא, כי בית משפט של חדלות פירעון יושב כערכאת ערעור על החלטת בעל תפקיד ולא כערכאה ראשונה, הגם שבית המשפט מוסמך להתערב בהכרעת בעל התפקיד. אפנה לפר"ק (ת"א) 2419-07 אחמד עבד אלקאדר נ' אבנר כהן עו"ד, בתפקידו כנאמן להסדר נושים של עיריית טייבה (2014):

"המסקנה הינה שיש ליתן משקל להכרעת בעל התפקיד בבדיקת תביעת החוב, וחזקה עליו שעשה את המוטל עליו כדבעי. ברי, שאם נפלו פגמים באופן פעולת בעל התפקיד, כגון שנפלו בה שגגות מהותיות, יתערב בית המשפט בהכרעה וכסמכותו על פי דין, ודוק. אין בית המשפט של חדלות הפירעון ממיר את שיקול הדעת של בעל התפקיד בשיקול דעתו, בבחינת ההתעלמות מהכרעת בעל התפקיד, שכן עסקינן בהליך ערעורי על הכרעת בעל התפקיד. לכן, אין מצופה מבית המשפט של חדלות הפירעון לבדוק את תביעת החוב מלכתחילה, שכן שומה עליו רק להעבירה תחת שבט ביקורתו, וכאמור רק אם נמצאו בה שגגות המצדיקות התערבות, יעשה כן. לכן, על הנושה המגיש ערעור על דחיית החוב, להצביע על שגגות שנפלו בהכרעה בתביעת חובו, בהבדל מבחינתה מלכתחילה."

ביישום לעיניננו

6.בפתח הדברים אציין שהעובדות וכן הטענות בכתב הערעור ובתביעת החוב, אינן סדורות, הטענות והעובדות משמשות בו בערבוביה, אין סדר קוהרנטי של טענות הערעור, הפניה לנספחים וכיוצא בזה, ואף הרקע להגשת הערעור לוקה בחסר. קיים קושי להתחקות אחר טענות המערערת, ומשכך שומה היה עלי לדחות את הערעור. עם זאת, ולאחר שהקדשתי מאמצים לדלות את הדרוש, על מנת שלא לדחות את הערעור מסיבות טכניות גרידא, הגעתי לידי מסקנה שיש מקום לדחות כבר עתה את חלקו. אבהיר: