משפחת האופים מאפיית אלעד בע"מ ואח' נ' שבעת המינים מטוב הארץ בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תובענה כספית על סך 500,000 ₪ (לצרכי אגרה), שעניינה מאפייה ברחוב שמעון הצדיק, אלעד.

התובעת היא חברה למאפים ותובע 2 הוא בעליה ומנהלה.

נתבעת 1 היא חברה, שניהלה מאפייה בנכס נשוא התובענה ונתבע 2 הוא בעליה ומנהלה.

נתבעת 3 היא בעלת הזכויות והמשכירה של הנכס ונתבע 4 הוא בעליה ומנהלה.

נתבעת 5 היא עיריית אלעד, שבתחומה מצויה המאפיה.

לטענת התובעים, שכרו את הנכס לצורך הפעלת מאפייה תעשייתית במקום, אך הנתבעים, המשכיר והשוכר שהיו במקום קודם לכן, העלימו מהתובעים את העובדה, שלא ניתן לקבל אישור מהעירייה לצורך זה. הנתבעים גם הסתירו מהתובעים, שהעירייה פנתה לבית המשפט וביקשה לסגור את המאפייה והנתבעים הגיעו להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין, שהמאפייה תייצר מאפים לייצור עצמי בלבד ולא ייצור תעשייתי. זאת ועוד, תובע 2 פעל לשם קבלת אישור להפעלת מאפייה תעשייתית במושכר, השקיע כספים רבים כדי להכשיר את המאפייה ולא נאמר לו על ידי פקידי העירייה, שלא יוכל לקבל אישור למבוקש, מפני שלא ניתן מבחינה תכנונית להקים בנכס מאפייה תעשייתית לפי חוקי התכנון והבניה. בשל מעשי ההונאה של נתבעים 1 – 4 ובשל מחדלי העירייה, התובעים נאלצו לסגור את המאפייה ולהקימה מחדש בעיר אחרת. לטענת התובעים, נגרם להם נזק בסך כולל של 6,169,355 ₪, שהועמד, מטעמים של תשלום אגרה, על סך של 500,000 ₪.

לטענת נתבעים 1 ו – 2, ההסכם למכירת ציוד המאפייה והמלאי נערך עם אביו המנוח של תובע 2, מר יצחק מזרחי ז"ל, ולא עם התובעים. מעבר לציוד ולמלאי, לא נמכר דבר למנוח. לטענת הנתבעים, התובעים ידעו, שאין רישיון למאפייה ולכן הגישו בקשה לקבלת רישיון עסק. התובעים בחרו ביודעין ובזדון לנהל עסקי מאפיות ללא רישיון עסק.

לטענת נתבעים 3 ו – 4, התובעת לא שילמה את דמי השכירות במלואם ולא שילמה את חלקה בדמי הניהול בגין הנכס. נתבעת 3 הגישה נגד התובעת תביעת פינוי והצדדים הגיעו להסכמה, שהתובעת תפנה את המושכר עד ליום 31.5.2009. נתבעת 3 הגישה נגד התובעים תובענה שכנגד על סך 789,180 ₪ (ת.א. 4576-02-10). עוד נטען, שנתבעת 3 לא מכרה דבר לתובעת, למעט השכרת הנכס ולא נוהל כל משא ומתן אלא לשם החלפת השוכר בנכס, מנתבעת 1 לתובעת 1. במהלך ההליכים המקדמיים, התובעים ונתבעים 3 ו – 4 הגיעו להסדר פשרה לפיו, ידחו התביעה העיקרית דנן והתובענה שכנגד. הסדר הפשרה קיבל תוקף של פסק דין.

לאור הסדר הפשרה, העירייה הורשתה לתקן את כתב ההגנה על ידי הוספת הטענה, שבדחיית התובענה שכנגד, נתבעת 3 קיבלה על עצמה את האחריות למלוא התביעה ולמעשה פיצו את התובעים על מלוא סכום התביעה. לטענת העירייה, אין כל יריבות בינה לבין התובעים והתובענה הוגשה בחוסר תום לב ובהיעדר ניקיון כפיים, שכן התובעים ניהלו במושכר מאפייה במשך כ – 3 שנים, ללא רישיון עסק. לטענת העירייה, על התובעים מוטלת החובה לבחון את הנכס ואת התוכניות החלות עליו ולבדוק, האם ניתן לקיים במושכר מאפייה תעשייתית. עוד נטען, שהנזקים הנטענים ערטילאיים, כלליים ונטולי כל בסיס.

דיון

עיינתי בחומר הראיות שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה, שיש לדחות את התובענה במלואה.

ביום 31.1.2007 נחתם זיכרון דברים בין נתבעת 1 לבין "משפחת האופים – מזרחי יצחק ת.ז. 50462969" (להלן – ההסכם).

לטענת התובעים, ההסכם נחתם עבור חברה בייסוד, היא התובעת 1. לטענת הנתבעים, הצדדים להסכם הם נתבעת 1 ויצחק מזרחי ז"ל ומאפיית האופים טבריה, חברה אחרת שהייתה אז בבעלותו, ולא התובעים, וזאת כאשר תובעת 1 הוקמה רק ביום 19.2.2007.

עיון בהסכם מעלה, שאין בו ציון של חברה בייסוד וגם שמו של תובע 2 אינו מוזכר בהסכם. גם בכתב התביעה לא צויין, שההסכם נכרת עבור חברה בייסוד. עניין זה עלה לראשונה בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע.

מאחר והסכם השכירות של המאפייה עם בעלת הזכויות בנכס, נתבעת 3, נחתם על ידי התובעת ביום 16.3.2007 ואילו צו הפירוק של חב' "משפחת האופים טבריה" וצו הכינוס לנכסי יצחק מזרחי ז"ל ניתנו רק בשנת 2009, אני מקבל את גרסת התובעים, שפעולותיו של יצחק מזרחי ז"ל נעשו עבור בנו ועבור החברה שבבעלותו. הצדדים לא היו מיוצגים ולא התייחסו לחברה בייסוד, אך גם מר תורג'מן הודה בחקירתו, שנאמר לו על ידי יצחק מזרחי ז"ל, ש"הבן שלו ייצר במאפייה או משהו כזה..." (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 10 – 11). כך גם העיד מר צבי כהן, ראש הרשות המקומית לשעבר, בתצהירו ובחקירתו הנגדית, שמנוח ביקש לפתוח את המאפייה עבור בנו (עמ' 38 לפרוטוקול).

לטענת התובעים, ההסכם היה "להעברת העסק כמו שהוא לידי התובעים" (סעיף 18 לסיכומי התובעים). בסעיף 22 לכתב התביעה נכתב, ש"הנתבעת 3 מוכרת לתובעת את כל הציוד והמלאי של המאפייה במושכר וכי התובעת תכנס לנעלי הנתבעת 3 (צ"ל - נתבעת 1) במושכר ותמשיך לקיים שם מאפיה גדולה". בתצהיר התובע נאמר, שרכש מאפייה מוכנה, עובדת עם חוג לקוחות ומערך שיווק (סעיף 20 לתצהיר התובע). לטענת הנתבעים, לתובעים נמכרו ציוד ומלאי בלבד.

עיון בהסכם מעלה, שיצחק מזרחי ז"ל רכש עבור בנו את תכולת המאפייה, ציוד ומלאי, "הואיל והמוכר מעוניין למכור את כל תכולת מאפיית שבעת המינים... הואיל והקונה רוצה לקנות את כל הציוד אשר נמצא במאפיה כמו שהוא... הקונה ישלם למוכר תמורת הציוד סך של 120,000$...". מאידך, אין ספק שהנתבעים ידעו, שהציוד והמלאי נרכשים על מנת להפעיל במקום מאפייה. ניתן ללמוד זאת מסעיף 4 להסכם הקובע, שהקונה מתחייב לשלם את כל התשלומים החלים על המוכר (מיסים, חשמל, מים ודמי שכירות), החל מיום 1.2.2007. ניתן ללמוד זאת גם מסעיף 11 להסכם הקובע, ש"המוכר מתחייב להעביר את הסכם השכירות הקיים באותם התנאים לקונה". ואכן, התובעת "נכנסה בנעליה" של נתבעת 1 כאשר חתמה על הסכם השכירות עם נתבעת 3 ביום 16.3.2007. בו נכתב, "הואיל והשוכר מעוניין להיכנס בנעלי חברת שבעת המינים מטוב הארץ בע"מ ואשר תורג'מן בכל הקשור לחוזה השכירות, ולהמשיך את ההתקשרות מול המשכיר". עם זאת יצויין, שבשום מקום לא נכתב, שמדובר ב"מאפייה תעשייתית".

טענתם העיקרית של התובעים היא, שלא נאמר להם על ידי נתבעים 1 -4, שלא ניתן להקים מאפייה גדולה במושכר וכי הוצא צו סגירה למאפייה (סעיף 26 לכתב התביעה). עוד נטען, שמאוחר יותר התברר לתובעים, שנתבעים 3 ו- 4 מעולם לא קיבלו רישיון עסק וכי המושכר לא היה כשר לקבלת רישיון עסק, מאחר ואינו עומד בדרישות משרד הבריאות (סעיף 28 לכתב התביעה). לטענת התובעים, נתבעים 1 – 4 הונו אותם בכך, שהעלימו מהם את העובדה, שהעירייה אינה מאפשרת הקמת מאפייה במושכר (סעיף 38 לכתב התביעה). זאת ועוד, התובע טוען בתצהירו, שנפל קורבן ל"מעשה עוקץ" משותף של השוכר הקודם ושל המשכיר, בכך שכולם הסתירו ממנו את העובדה, שלנתבעת 1 לא היה רישיון עסק וכי קיימת מניעה להקים מאפייה במקום (סעיף 3 לתצהירו).

למרבה הצער, לא אוכל לקבל טענה זו של התובעים.