משמעותה של אי הסכמת צד למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט

1.     מונחת בפני בקשה למתן רשות ערעור, מטעם המבקשת, על החלטת בימ"ש השלום למנות מומחה, במסגרת תביעה המתנהלת בין הצדדים. הסתייגותה של המבקשת מופנית נגד ההוראה, שהצדדים מנועים בשלב זה להעביר לעיונו של המומחה את חוות הדעת שהגישו מטעמם.

2.         העובדות והשתלשלות ההליכים הנדרשות להכרעה הינן אלה:      

א.     נטען, כי במהלך מאסרו של המשיב אחד האסירים שפך על פניו חומר רותח. כתוצאה מכך, נפגע המשיב בפניו והגיש תביעה נגד המבקשת היא מדינת ישראל- שירות בתי הסוהר.

ב.     הצדדים הגישו חוות דעת. המומחה מטעם המבקשת בדק את המשיב בסמוך למועד האירוע וקבע לו נכות זמנית בשיעור של כ- 30%. לעומתו, קבע המומחה מטעם המשיב נכות בשיעור של 40%. על רקע הפער האמור, התקיים דיון בפני בימ"ש קמא, אשר העלה את האפשרות למינוי מומחה מטעמו. המשיב הסכים למינוי. המבקשת הודיעה: "אני נותנת את הסכמתי למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אבל אני מבקשת לסייג ובשלב זה לא לוותר על חוות הדעת מטעמנו ונשקול זאת לאחר מכן".

ג.          בימ"ש החליט: " על יסוד הסכמת הצדדים, הנני ממנה בזאת ... 3. ב"כ הצדדים ימציאו למומחה את המסמכים הרפואיים הרלבנטיים, המותרים בהמצאה על פי התקנות, אך לא חוות דעת רפואיות.

3.1      במידה וב"כ הצדדים יחליטו כי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט תהא המכרעת בתיק ותוציא את חוות הדעת האחרות, הם יורשו להציג למומחה מטעם בית המשפט גם חוות דעת רפואיות מטעמם.

3.2      הדבר כפוף לבקשה בכתב שתוגש לבית המשפט ולהחלטה מפורשת של בית המשפט, בטרם תוצגנה חוות הדעת מטעם הצדדים בפני המומחה".

כאמור המבקשת מלינה נגד הקביעה, שלא ניתן להמציא למומחה את חוות הדעת הרפואית מטעמה.

בבקשה הנדונה מדגישה המבקשת, כי ההוראה האמורה עומדת בסתירה לתקנה 132 לתקנות סד"א. עוד נטען, כי לו ידעה המבקשת את עמדת בימ"ש בנדון לא היתה נותנת את הסכמתה כפי שניתנה. מנגד, מציין המשיב, כי המבקשת הסכימה למינוי ועל כן התקנה הרלבנטית הינה 130 (ג) שעניינה מינוי מומחה בהסכמה ולא תקנה 132 שעניינה סמכויותיו וחובותיו של מומחה.

3.      התקנות בדבר מינוי מומחה מטעם בימ"ש, עברו גלגולים שונים אף בשנים האחרונות. על מנת לבחון את הסוגיה האם רשאי היה בימ"ש לאסור על הצדדים להגיש חוות הדעת מטעמם, למומחה שמינה, טרם יחווה זה דעתו, ראוי לקרוא היטב את התקנות הרבלנטיות. 

" 130.(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה או מומחים לענין במחלוקת בין בעלי הדין (להלן - מומחה מטעם בית המשפט).

           (ב) מונה מומחה מטעם בית המשפט, והוגשו באותו ענין גם חוות דעת מומחים מטעם בעלי הדין לפי תקנות 127 עד 129 (להלן - מומחים מטעם בעלי הדין), לא ייחקרו המומחים מטעם בעלי הדין, זולת אם הודיע בעל דין על רצונו לחקור את כולם או מקצתם לפי תקנה 130א; הודיע כך בעל דין, ייחקרו המומחים כאמור באופן ובהיקף כפי שיקבע בית המשפט בהתחשב בנסיבות הענין, ובשים לב לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולעדותו.

           (ג)  מונה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, יראו הסכמה זו כהסדר דיוני הכולל את ההוראות המפורטות להלן, אלא אם כן קבע בית המשפט או הרשם אחרת:

(1)  לא יוגשו חוות דעת מומחה מטעם בעלי הדין;

(2)  יראו חוות דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה.

           " 132.    מומחה רפואי שמינהו בית המשפט או הרשם רשאי לדרוש מבעל דין שיעמיד לבדיקה מי שטעון בדיקה לביסוס כתבי טענותיו; הוא רשאי לדרוש מבעל דין לאפשר לו לשמוע דעתו של רופא או מומחה רפואי שנתן חוות דעת מטעם בעל דין ולקבל מכל אדם או מוסד, לעיון ולהעתקה, את הרשומות הרפואיות הנוגעות למי שטעון בדיקה כאמור, והוא חייב לערוך בדיקה ולשמוע דעתו של רופא או מומחה רפואי כאמור, אם ביקש כך בעל דין, וכן לעיין ברשומות כאמור, אם הוגשו לו מטעם בעל דין".

תקנה 130(א) מלמדת, כי בימ"ש רשאי למנות מומחה מטעמו, אף ללא הסכמת הצדדים ובלבד שהעניק להם הזדמנות להביע עמדתם. התקנה בהמשכה מתפצלת לשני מסלולים. מינוי מומחה על יסוד הסכמת הצדדים ומינוי בניגוד לפחות לעמדת אחד מהצדדים.

בסוגיה האם המבקשת הסכימה למינוי המומחה, המשיב אוחז ברישא לדבריה במהלך הדיון- "אני מסכימה למינוי". ברם, יש המשך למשפט, המבקשת עמדה על כך, שיש לה סייג, והוא שאינה מוכנה בשלב זה לוותר על חוות הדעת שהוגשה מטעמה. משמעותה של עמדה זו, תבחן לאורה של תקנה 130(ג). תקנה זו מסבירה, שהיה והצדדים מסכימים למינוי מומחה מטעם בימ"ש, כי אז, חוות דעת המומחה, שהוגשה ע"י הצדדים, לא תיחשב לראיה אפילו אם הוגשה. צא ולמד, שאי נכונותה של המבקשת לוותר על המומחה מטעמה כראיה, מהווה אי הסכמה למינוי המומחה כמשמעותו בתקנה 130(ג). עולה, שהמבקשת לא הסתירה את עמדתה, לפיה אינה מתנגדת שבימ"ש יורה על מינוי מומחה אך בכפוף לשמירת זכויות מסוימות ועל כן לאו הסכמה היא לצורך תקנה 130(ג) .

4.      מה הנפקות של אי הסכמת המבקשת למינוי מומחה מטעם בימ"ש? התשובה היא, כי במקרה כזה וודאי שביהמ"ש אינו יכול לכפות על המבקשת שלא להגיש את חוות הדעת מטעמה, לעיונו של המומחה מטעם בימ"ש טרם יחווה דעתו. מסקנה זו , נובעת מתקנה 132. נכון הוא, כי התקנה האמורה עוסקת בקשר שבין המומחה לבין צד להליך ולא בין ביהמ"ש לצדדים. אך, חובת המומחה הינה לעיין בחוות הדעת של אחד מהצדדים אם יבקש זאת ממנו. מכאן, שבימ"ש אינו יכול להתערב ולקבוע מראש שעיון כזה -ע"י המומחה בחוות דעת אחרת- לא יתקיים.

          ההליך של מינוי מומחה ע"י בימ"ש בתביעה אזרחית עדין הוא. מחד גיסא, חל הכלל שצד, הוא ולא אחר, ינהל את תביעתו בפני בימ"ש. מאידך גיסא, המשפט שואף ליעילות ולעיתים יש יתרון במינוי מומחה שאינו "מטעם". מחוקק המשנה, מצא נוסחה, איזון, אם תרצו, בין השיקולים הנידונים. בימ"ש כפוף לכללים אלה, שנקבעו ע"י מחוקק המשנה, על כן המותר מבחינה דיונית בדבר מינוי מומחים בהליך של פלת"ד עשוי להיות אסור בהליך שמתנהל עפ"י פקודת הנזיקין. הווריאציות העובדתיות בתחום זה, הינן רבות, ואין צורך להכריע בבקשה זו מעבר לנדרש. כאן, אי הסכמת המבקשת למינוי המומחה כמשמעותו בתקנה 130 מובילה למסקנה שבימ"ש לא היה רשאי למנוע מצד להגיש חוות דעת מומחה מטעמו לעיונו של המומחה שמינה. לנוכח מסקנה זו, וכדי לשמור על עצמאות בימ"ש מצד אחד ולשמור על עצמאות הצדדים מהצד האחר, נכון יהיה לבטל את האמור בהחלטת בימ"ש- מהמונח "אך לא חוות דעת רפואית". בהמשך סעיף 3 נתן בימ"ש הוראות שונות על בסיס מוטעה ועל כן לא יהיה זה נכון, עקבי ושלם להותיר חלק זה של ההחלטה על כנו.

5.      לאחר עיון בתגובות הצדדים החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.