משטרת מרחב חוף / מטה מרחב חוף - חיפה נ' יפרח(עציר)

החלטה

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ואיומים, בניגוד לסעיפים 275 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בתום פרשת התביעה, ולאחר שהמאשימה הכריזה "אלה עדי" טען הנאשם כי אין לחייבו להשיב לאשמה ויש לזכותו. זאת בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אשר זו לשונו –

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה".

בקליפת אגוז אציין, באשר לעבירת ההפרעה לשוטר, נטען, כי הנאשם לא ידע שהוא נמלט משוטר. באשר לעבירת האיומים נטען, כי ישנה סתירה בין דברי שני השוטרים ביחס לנסיבות אמירת הדברים המאיימים, כי לא הוכח היסוד הנפשי של העבירה, וכי מי מן הצדדים לא ראה בדברים כאיום.

לטענת המאשימה די בראיות שהובאו על ידה על מנת לחייב את הנאשם להשיב לאשמה בפרט לאור השלב שבו מצוי ההליך ולאור עדויות השוטרים כפי שנמסרו בפרשת התביעה. גם טענות בדבר מחדלי חקירה ראוי שיובררו בשלב מאוחר יותר.

בסכמו את אופן בחינת הראיות בשלב הנוכחי, פסק בית המשפט בגדרי ת"פ (מחוזי ירושלים) 2184/06 מדינת ישראל נ' מרגולין, פורסם באתר משפטי -

"בשלב זה אין, אפוא, לדקדק כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני הנזכרים בגדרי עובדות כתב האישום, ומכאן שאך די בראיות לכאורה באשר ליסודות המרכזיים של האישום. הבחינה הנדרשת הנה אך ורק של הראיות המפלילות, תוך בידודן מאחרות, כך שערכן הלכאורי נותר בעינו גם בהינתן ראיות המחלישות או אף סותרות אותן. לכן, בשלב זה אף נמנע בית המשפט מלהתחשב בראיות התביעה הפועלות לטובתו של הנאשם. הנה-כי-כן, שומה עלינו לבחון ראיות לכאורה שהניחה המאשימה לפתחו של בית המשפט, מבחן "חיצוני" של ראיות התביעה "על פניהן", תוך התעלמות משיקולי מהימנות ומשקל אלא במקרים נדירים שבהם זועק חוסר המהימנות".

(ראו גם ע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש, פ"ד ד' 504; ע"פ 732/76 מ"י נ' כחלון, פ"ד לב (1) 170, 179-180; בש"פ 4192/97 חסין נ' מ"י, פורסם באתר משפטי).

על רקע אמות מידה אלה, בחנתי את טענות הנאשם.

סבור אני, כי אין מקום לקבלן.

באשר לעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, מן הראיות שהציגה המאשימה עולה כי הנאשם ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו. מעדותו של השוטר שמשון מורד, ניתן להבין לכאורה כי הנאשם ידע מפני מי הוא נמלט. כך עולה הן מן הצעקות שצעק העד לנאשם במהלך המרדף, וכן מאמירותיו של הנאשם לעד, הן בתום המרדף הראשון והן בתום המרדף השני. אף התנהגותו של הנאשם בין המרדפים, התנהגות עליה העיד העד, אומרת דרשני. אמירותיו של הנאשם באו לידי ביטוי אף בעדותו של השוטר יניב אוחיון.

באשר לעבירת האיומים, בשלב זה, איני סבור כי בראיות שהציגה המאשימה קיים חוסר זועק או פגם מהימנות חריג, המצדיקים קבלת הטענה. עוד סבורני, כי אין לבחון בשלב הנוכחי את הוכחת קיומו של היסוד הנפשי, כאשר חלק מן האמירות לא היו שנויות במחלוקת, בפרט שבעבירת האיומים ניתן ללמוד אודות היסוד הנפשי גם מכוח הלכת הצפיות (ראו: גבריאל הלוי, תורת דיני העונשין (כרך ד, 2010) בעמ' 444). אף איני רואה ליתן משקל כלשהו, בשלב זה, לתחושתו הסובייקטיבית של המאוים.

כפי שנפסק במסגרת רע"פ 11043/04 גבריאל לידני נ' מדינת ישראל, פורסם במאגר משפטי -

"המטרה העומדת ביסוד עבירת האיומים, כפי שנקבעה בפרשת כהן היא, אפוא, מניעת דברי האיומים לעצמם, ללא תלות בשאלה האם נטעו הדברים אימה ופחד בליבו של השומע הספציפי שאליו הופנו. המבקש, לעומת זאת, חותר להסיט את נקודת הכובד לבחינת פליליות המעשה מן הנאשם אל המתלונן: תחת אשר תיבחן התנהגותו של הנאשם שאמר את הדברים המאיימים, תיבחן התייחסותו הסובייקטיבית של המתלונן אליהם ורק אם יוכח כי הדברים אכן נתפסו על-ידי המתלונן כאיום, תושלם העבירה. פרשנות מצמצמת זו מחטיאה לחלוטין את המטרה החברתית שביסוד עבירת האיומים "להקדים רפואה למכה" (עניין ליכטמן, 378) ולמנוע את האיום עצמו, אף אם לא השיג תוצאה כלשהי".

סוף דבר, אני דוחה את טענת הנאשם ועליו להשיב לאשמה הרובצת לפתחו.

ניתנה והודעה היום י"ד אדר ב תשע"א, 20/03/2011 במעמד הנוכחים.

ערן קוטון, שופט

החלטה

נדחה למתן הכרעת דין ליום 11.5.11 שעה 09:00.

המזכירות תזמן הנאשם באמצעות שב"ס.