משטרת להב נ' דעדוש

פסק דין

כמאל סעב, שופט:

לפנינו ערעור המדינה על החלטת בימ"ש השלום בחדרה, (כב' השופט אביהו גופמן – ס. נ.), שלא להרשיע את המשיב בדין.

בקצירת האומר נציין כי המשיב רוקח בהכשרתו ובעל בית מרקחת "חד פארם סנטר ערערה" שעסק במכירת תרופות. במסגרת עיסוקו הוא החזיק בכדורים מסוג סיאליס, ויאגרה ולויטרה, מפירים ומכר בתקופה הרלוונטית 200 כדורים ללא מרשם רופא.

עוד נטען כי ביום 17.4.08 מכר שני כדורי ויאגרה ושני כדורי סיאליס מפירים, ללא מרשם רופא לפלוני ששלם עבור הכדור 160 ₪.

ביום 15.6.08 החזיק המשיב בבית המרקחת 25 כדורי סיאליס וכן 8 כדורי לויטרה מפירים.

המשיב נהג למכור כדורים מפירים ללקוחותיו ללא מרשם רופא, חרף העובדה כי הכדורים מכילים חומר פעיל העלול לסכן חיי אדם בדרך רשלנית.

על יסוד העובדות הנ"ל יחסה לו המערערת עבירה בניגוד לסעיף 338 (8) לחוק העונשין והאוסר טיפול רשלני בתרופות או בחומר רעיל.

המשיב הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, בימ"ש השלום הורה על הגשת תסקיר ולאחר ששמע את טענות הצדדים החליט שלא להרשיעו בדין תוך שהוא מקבל את המלצת שירות המבחן ומטיל עליו 250 שעות של"צ.

מכאן הערעור שבפנינו.

המערערת סבורה כי בימ"ש השלום טעה משלא הרשיע את המשיב שביצע עבירות חמורות. התרופות שמכר המשיב ללא מרשם רופא, עלולות לגרום נזק לבריאות המשתמש ובעניין זה הפנתה לאמור בע"פ 6987/10 רוני בנימין נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 4.10.10).

עוד נטען על ידי המערערת שבימ"ש השלום טעה משקבע כי עניינו של המשיב נמנה עם המקרים המיוחדים והחריגים המצדיקים חריגה מהכלל הקובע שיש להרשיע מי שחטא בעבירות ובמיוחד אם מדובר בעבירות חמורות, כשהיא מפנה לפסק הדין שניתן בע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל פ"ד נב (3) 337.

ההלכה קבעה כי בימ"ש ימנע מלהרשיע נאשם שהודה בביצוע עבירה, רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה, דברים שחזר עליהם בימ"ש עליון בע"פ 9262/09 פלוני נגד מדינת ישראל, פ"ד נח (4) עמ' 869. בע"פ 8528/12 אלירן ציפורה נגד מדינת ישראל, שם נקבע שהפגיעה: " ... הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב.". החשש לפגיעה בעתידו התעסוקתי של המשיב, הוא חשש ערטילאי ותיאורטי בלבד, לדעת המערערת.

המערערת סבורה כי על בית המשפט לבחון תחילה אם סוג העבירות, טיבן והרקע לביצוען; מצדיקים להימנע מהרשעה ובשלב השני להידרש לשאלה האם עצם ההרשעה עלול לפגוע "פגיעה חמורה" בשיקומו או בעתידו של הנאשם, כפי שנקבע בע"פ 9150/08 מדינת ישראל נגד ביטון, (ניתן ביום 23.7.09).

המערערת תארה את המשיב כבעל תפיסה "המגמישה גבולות" בהתאם לצרכיו ובהתאם לנורמות החברתיות שכללו דפוסי הישרדות והתפתחות בתנאי דלות.

המערערת הפנתה לפסיקת בתי המשפט שבה הורשעו הנאשמים בגין עבירות דומות, הגם שכתב האישום הוגש בשיהוי של ארבע שנים.

מכל אלה ביקשה המערערת לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בדין.

המשיב ביקש לדחות את הערעור. בימ"ש השלום הציב מול עיניו מכלול השיקולים המתבקשים ובחן את עניינו של המשיב, מבלי להתעלם מהשיקולים שבטובת האינטרס הציבורי.

לטענת הסנגור יש לתת משקל רב לשיהוי בהגשת כתב האישום. ציין כי העבירה בוצעה בשנת 2008 וכתב האישום הוגש בשנת 2011. הפנה לנסיבותיו האישיות כפי שבא לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן וטען כי הרשעת המשיב עלולה להביא לשלילת רישיונו ולמנוע ממנו לעסוק ברוקחות וזאת כעולה מסעיף 56 לפקודת הרוקחות.

לאחר שעיינו בכתב האישום המתוקן, בגזר הדין של בימ"ש השלום, בתסקיר שירות המבחן ושמענו את טענות הצדדים אנו מחליטים לקבל את ערעור המדינה לענין אי הרשעתו של המשיב.