פסק דין
1.עניינה של התביעה שלפניי הינו פסק דין המצהיר כי הזכויות בסימן המסחר "בני הדייג" (להלן גם: "סימן המסחר"), המזוהה עם רשת מסעדות בשם זה, שייכות באופן בלעדי לתובעת 3 (להלן: "החברה"), שמניותיה מוחזקות על ידי התובעים 1 ו- 2, וכי רק החברה זכאית לעשות שימוש בשם זה.
לחלופין, מתבקש בית המשפט להצהיר כי מכירת מניות החברה לתובעים 1 ו- 2, כללה גם את הזכויות בסימן המסחר.
2.תמצית העובדות הדרושות לעניין:
2.1שפר עליו גורלו של התובע 1 (להלן: "התובע"), עת זכה בשנת 1996 בסך של 2,000,000 ₪ בהגרלת מפעל הפיס. עד אז התפרנס התובע ממכולת בה היה שותף עם אחיו. בעקבות הזכייה, פנה אליו מר יצחק חבושה ז"ל (להלן: "חבושה"), ועניין אותו בהשקעת כספי הזכייה, בשותפות במסעדה בנמל יפו, שידועה בשם "בני הדייג", (להלן: "המסעדה").
2.2הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), הקים לפני עשרות בשנים, את המסעדה, לה קרא בשם "בני הדייג". בהמשך, ביום 14/8/89 יסד הנתבע ביחד עם רעייתו , היא הנתבעת 2, את החברה והם נרשמו כבעלי מניותיה ומונו כמנהליה. החברה, היא שהפעילה את המסעדה.
2.3במרץ 1990 הגיש הנתבע, באמצעות עורך דין נח ליפשיץ, (להלן:"עו"ד ליפשיץ"), בקשה לרשם סימני המסחר, לרשום על שמו את הסימן, "בני הדייג", וזאת כסימן מסחר של מסעדת דגים. לאחר, הליכי הרישום השונים, ובכללם פרסום ביום 30.6.93 של הסימן לרישום, נרשם הסימן ביום 7.11.93 בפנקס סימני המסחר, על שמו של הנתבע.
2.4לימים, נקלעה החברה לקשיים בתזרים המזומנים, והייתה חייבת כספים לרשויות וכן לנושים פרטיים. לפיכך התעניין הנתבע, באיתור משקיע, אשר יאות להזרים כספים לתשלום ההתחייבויות השוטפות של החברה, ויהיה בעלים של מחצית ממניות החברה.
2.5בעקבות משא ומתן, בתיווכו של חבושה, הגיעו הצדדים לידי הסכמה בחודש אוקטובר 1997, בדבר עסקה שתנאיה שנויים במחלוקת, כמפורט להן:
עמדת התובע – עליו היה להשקיע במסעדה 200,000 דולר, בנוסף לשלם חוב של החברה למע"מ בסך של 100,000 ₪ וכן לשלם חוב שכר דירה למינהלת נמל יפו בסך 75,000 ₪. כנגד זאת, יועברו לתובע ולרעייתו, 50% ממניות החברה, הם ימונו מנהלים בחברה, ויהיו שותפים פעילים בעסק המסעדה. עוד טען כי סימן המסחר, שייך לחברה ומכל מקום, כך הוצגו לו הדברים.
לעמדת הנתבע – אמור היה התובע להשקיע בחברה סך של 1,500,000 ₪, ובנוסף לשלם לנתבע סך של 150,000 דולר, וכל זאת תמורת העברת מחצית ממניות החברה. הנתבע טוען כי סימן המסחר לא הוקנה לחברה, אלא נותר בבעלותו, הוא התיר את השימוש בו למסעדה, מבלי לגרוע מזכויותיו בסימן המסחר ומתן הרשאה לעשיית שימוש בו, למסעדות אחרות, לפי שיקול דעתו.
2.6לאור המוסכם, נפגשו הצדדים במשרדו של עו"ד ליפשיץ, שם נחתמו שטרי העברת המניות, משם הנתבע ורעייתו לשם התובע ורעייתו המנוחה, ובאופן, שמלוא המניות בחברה הועברו לתובע ורעייתו, הגם שלפי המוסכם, אמורים היו התובעים 1 ו- 2 לקבל רק מחצית המניות.
לא נחתם כל מסמך בין הצדדים, בדבר תנאי ההתקשרות, פרט לשטר העברת המניות. הודעה על העברת המניות נשלחה על-ידי עו"ד ליפשיץ לרשם החברות ביום 3/11/97 (ת/1), ומשאלה לא נרשמו, נשלחו הודעות נוספות, ובכללן ביום 30/12/98 (ת/2). התובע ורעייתו לא נרשמו כבעלים בחברה עד עצם היום הזה.
2.7לאחר העברת המניות, התגלעו מחלוקת בין הצדדים גם באשר לקיום ההסכמות.
לעמדת התובע – הוא שילם את הכספים המגיעים, לפי גישתו, אך התברר לו לתדהמתו, כי חובות החברה כמות שהוצגו לפניו, אינם מלוא החובות לפי שאלה עולים לאין שיעור על המצגים שהוצגו לו עובר לרכישת המניות. הוא נאלץ לשלם סכומים ניכרים, מעל ומעבר לאלה שהוסכם עליהם, לרבות לגורמים בשוק האפור. יתר על כן, הנתבע נישל אותו ממעורבות בעסקי המסעדה, אף זאת בניגוד למוסכם. עוד טוען התובע כי בדיעבד, בשנת 2002 נודע לו שהנתבעים פתחו מסעדה בנמל תל אביב, בשם "בני הדייג", תוך הפרה של זכויות החברה, שכן לדידם השם "בני הדייג", מוקנה לחברה בלבד. בהמשך, הקים הנתבע בין בעצמו ובין ביחד עם אחרים, מסעדות נוספות שנקראו "בני הדייג", תוך הפרת ההסכמה לפיה סימן המסחר מוקנה לחברה.
לעמדת הנתבע – לא הוספו חובות מעבר לאלה שהוצגו לתובע, טרם ההסכמה. מוסיף הנתבע וטוען כי התובע בדק את עסקי המסעדה, ביקר בה ממשוכות קודם לעסקה וידע בדיוק את התחייבויותיה. עוד טוען הנתבע כי התובע הפר את המוסכם בכך שלא שילם את התמורה המוסכמת, גם לשיטתו של התובע. לעניין זה נטען כי כל ששילם התובע היה סך של 10,000 דולר בלבד, מכלל הסכומים הניכרים אותם היה עליו לשלם. בהקשר זה נטען כי התובע, הימר בכספים בבתי קזינו והפסיד את כל כספו, וכי שיקים שהתובע נתן לתשלום התחייבויות החברה, בין לרשויות כגון מע"מ ונמל יפו, ובין לנושים פרטיים, לא כובדו.
הנתבע אינו מכחיש כי הקים מסעדות ברחבי הארץ, הנושאות את השם "בני הדייג", כאשר בחלקן אלה היו בבעלותו המלאה או החלקית, וחלקן בבעלות ילדיו, זאת באמצעות חברות שהוקמו בעניין. לגרסת הנתבע, מכוח בעלותו בסימן המסחר, הוא היה רשאי להעניק זכויות שימוש בסימן המסחר למסעדות אחרות, שכן הסימן לא הוקנה לחברה או לתובע.
2.8סופו של דבר, נקלע התובע לקשיים, התרושש וירד מכל נכסיו, המסעדה נסגרה והוא נותר חסר כל.
3.בנסיבות אלה, הגיש התובע את התביעה שלפניי, בה הוא טוען כי הזכויות בסימן המסחר מוקנות לחברה, ולחלופין נמכרו לו ולרעייתו במסגרת ההתקשרות עם הנתבעים. בהקשר זה טוען התובע, כי סימן המסחר הוא חלק בלתי נפרד מהמוניטין של המסעדה, ואין הגיון כלכלי שהוא ירכוש מניות חברה, שאין לה זכויות בסימן המסחר.
התובעים טוענים כי הנתבעים הציגו מצגי שווא, תוך שנהגו בהטעייה, עושק, תרמית וחוסר תום לב קיצוני, בין היתר בהסתרת העובדה שסימן המסחר אינו שייך לחברה. שאינו נפרד מפעילות המסעדה, כי הנתבעים הסתירו ממנו את העובדה שסימן המסחר נרשם בנפרד מהחברה, וכי היה בדבר הטעייה, עושק, תרמית וחוסר תום לב.