פסק דין
התובעות והנתבעים גרים בשני בניינים סמוכים, כך שחצרות דירותיהם גובלות האחת בשנייה. בכתב התביעה טענו התובעות שהנתבעים בנו תוספות בניה ללא היתר בניה, אשר בחלקן פולשות אל החצר שלהן. עוד טענו התובעות, שבמהלך עבודות הבניה הסבו הנתבעים נזקים למערכות הביוב והניקוז של הבניין וכתוצאה מכך נגרמו לדירתן נזקי רטיבות קשים. מכאן תביעתן להורות לנתבעים לסלק את ידם משטח החצר שאליו פלשו, להורות להם לתקן את הליקויים ולחייבם לפצות את התובעות על נזקיהן.
הנתבעים עתרו לדחיית התביעה על הסף בטענה שהדירה של התובעת 2, שעל-פי הנטען ניזוקה, נבנתה אף היא, ללא היתר כדין, בשטח שנועד לחניות ולמחסן. כן טענו, כי בין הצדדים התנהלו הליכי בוררות בבית דין צדק של העדה החרדית וכי פסקי הבוררות מקימים מעשה בית-דין. לטענתם, הליכי הבוררות עודם מתנהלים ומכאן שאף מטעם זה יש לדחות את התביעה על הסף.
השאלות העיקריות המצריכות הכרעה הן אפוא, אלו: שאלת זכאותן של התובעות לסעדים הנתבעים לנוכח הכלל של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"; השאלה אם יש בפסק הבוררות כדי להקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה; השאלה אם התקיימו התנאים לעיכוב ההליכים בתביעה הנדונה בשל הסכמת הצדדים לברר את המחלוקות ביניהם בהליך בוררות בבית הדין; שאלת התיישנות לכאורה, של התביעה, וההשלכה שיש לכך שלא נטענה טענת התיישנות.
א. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים
רקע – ועיקרי התביעה הנדונה
2.התובעת 2 (תמר אמיתי) היא בעלת הזכויות בדירה בקומה הראשונה בבית משותף ברחוב זלמן דרוק 66 בשכונת רמת שלמה בירושלים, והנתבעים (זאב וחנה מזרחי) הם בעלי הזכויות בדירה בקומת קרקע ברחוב זלמן דרוק 64 בירושלים. לכל אחד מהצדדים חצר הצמודה לדירתו ושתי החצרות גובלות זו בזו.
לדירתה של התובעת 2 הוצמדו חניות מספר 5, 6 ו-7 ומחסן מספר 7 המצויים בקומת הקרקע ובשטחם נבנתה דירה המשמשת את התובעת 1 (דינה משה), בתה של התובעת 2. אין מחלוקת על כך שדירה זו נבנתה ללא היתר בניה כדין לבנייתה וכי שתי התובעות הורשעו בכך שבבנייתה עברו הן עבירה של בניה ללא היתר בניה (עבירה על סעיפים 145(א ו-204(א) בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק התכנון והבניה)). במסגרת גזר הדין מיום 5.9.2006, ניתן צו המורה לתובעות להתאים את הבניה לתכניות ולהיתרי הבניה החלים באזור, לרבות בדרך של הריסה (ת"פ 638/06 מדינת ישראל נ' דינה משה ותמר אמיתי (5.8.2006), כבוד השופטת יעל ייטב).
בדומה, אף הנתבעים בנו ללא היתר בניה, בכך שבקומת הקרקע הסמוכה לביתם, בנו שתי יחידות דיור נוספות ורצפו את החצר. הנתבע 1 הורשע בכך שעבר עבירת בניה זו ובגזר הדין מיום 19.4.2007 ניתן גם בעניינו צו המחייב את התאמת הבניה לתכניות ולהיתרי הבניה החלים באזור, לרבות בדרך של הריסה (ת"פ 10794/05 מדינת ישראל נ' זאב מזרחי (19.4.2007), כבוד השופטת יעל ייטב).
3.בכתב התביעה שהגישו התובעות ביום 30.12.2013 טענו הן, שאת תוספות הבניה המתוארות בנו הנתבעים בין יום 1.1.2001 לבין יום 25.1.2003 לערך. לטענתן, במהלך עבודות הבניה, פלשו הנתבעים לשטח של 7.5 מ"ר משטח החצר שרכשה התובעת 1 והרסו את מערכת הביוב והניקוז והדבר גרם להצפות מים שהסבו נזקי רטיבות לדירתה. בשל כך נאלצו התובעות לבנות מערכת ביוב וניקוז חדשה. לפיכך עתרו התובעות לשלושה סעדים אלו: צו המורה לנתבעים לסלק את ידם משטח החצר שאליו פלשו; צו עשה המורה לנתבעים לתקן את נזקי מערכות הביוב והניקוז; פיצוי בסך של 20,000 ₪ עבור הצורך בהתקנת מערכת ביוב וניקוז חלופית.
בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף
4.ביום 23.1.2014 הגישו הנתבעים בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל הליך אחר תלוי ועומד, בשל מעשה בית-דין ובשל הגשת התביעה בחוסר תום לב תוך הסתרת עובדות מהותיות בעניין התובענה ותוך סילופן של העובדות. לחלופין ביקשו הנתבעים, שתינתן להם ארכה להגשת כתב ההגנה מטעמם.
בהחלטה מיום 27.1.2014 נקבעו מועדים להגשת תגובת התובעות ותשובת הנתבעים ונקבע כי אם הבקשה תידחה, כי אז יוגש כתב ההגנה תוך שלושים יום מיום מתן ההחלטה בבקשה.
5.בבקשתם טענו הנתבעים, כי בין הצדדים התנהלו ומתנהלים הליכים בפני "בית-דין צדק שע"י 'העדה החרדית' בירושלים" (להלן – בית הדין).
על-פי טענת הנתבעים, הפנייה הראשונה אל בית הדין הייתה מצד התובעות עוד בשנת תשס"ב (2001), על רקע טענתן בדבר חדירת מים בקיר המשותף לדירות שני הצדדים וכן בשל בקשתן שבית הדין יכריע במחלוקות באשר לגבולות הנכסים. ביום 21.10.2001 (ד' במרחשוון התשס"ב) ניתן פסק-דינו (להלן גם – פסק בוררות) של בית הדין (נספח א' של הבקשה), ובו נקבע על סמך חוות דעת מומחה, כיצד יבוצע האיטום למניעת חדירת מים. באשר למחלוקת בעניין גבולות הנכסים נקבע כי "אין פסק-דין זה בעניין הגבולות שאת זה יקבע הטאבו". כן נקבע כי "מזרחי [הנתבעים] יכול לבנות רק בשטח שהוא בטוח שלו".
פסק בוררות נוסף של בית הדין ניתן ביום 13.1.2002 (כ"ט בטבת התשס"ב), ובו נקבע שמומחה מטעם בית הדין אישר שהאיטום נעשה כנדרש ולכן "אין מקום לתביעה" של התובעות (שם, נספח ב'). דיון נוסף התקיים בפני בית הדין ביום 20.2.2002 (י"ד בחשוון התשס"ג) ובסופו ניתנה החלטת בית הדין, שעל-פיה על התובעות להביא אישור ממרשם המקרקעין להוכחת טענותיהן. עוד נקבע, כי אם לנתבעים דרישות כלשהן מהתובעות, כי אז עליהם להגיש תביעה חדשה בעניין (שם, נספח ג').
ביום 27.8.2003 הגישו התובעות אל בית הדין את כתב טענותיהן בעניין גבולות הנכסים, שאליו צורפו מסמכים שונים ובהם חוות-דעת מומחה, תעודת עובד ציבור, מפות וכיוצא באלו (שם, נספח ד'). בהתאם לכל אלו התבקש בית הדין לקבוע שהנתבעים מסיגים את גבולה של התובעת 2 וכי עליהם לסלק את ידם משטח החצר שלה ולהרוס את כל הבנוי עליה.
לא ברור מה אירע בעקבות מסירת המסמכים האמורים, או שמא נפלו טעויות בתאריכים. מכל מקום, בהחלטת בית הדין מיום 5.1.2003 (ב' בשבט התשס"ג) נקבע כי בית הדין עיין במסמכים ששלחה התובעת ביום 19.11.2002 (השונה מהתאריך המצוין בנספח ד' הנזכר), ומסקנתו היא, כי אין לשנות מפסיקתו מיום 21.10.2001, כי ההכרעה בדבר גבולות החלקות תהיה של רשם המקרקעין (שם, נספח ה').
בכל הקשור להליכים הקודמים, נתן בית הדין ביום 25.5.2003 (כ"ג באייר התשס"ג) אישור לנתבעים, כי מאז ניתן פסק הבוררות של בית הדין, לא התקבלה כל תלונה מהתובעות וכי לא נמצא די במסמכים שהציגו הן בעניין גבולות הנכסים (שם, נספח ו'). באותו מועד אף הוציא בית הדין הודעה לתובעת 2, הכוללת אזהרה "שאסור לילך לדין בערכאות" (לבית משפט של המדינה) תוך הפנייה למקור האיסור בשולחן ערוך (שם, נספח ז').
ביום 11.1.2004 (י"ז בטבת התשס"ד) שוב זימנה התובעת 2 את הנתבעים לדין בבית הדין בעניין "אישור מפה טאבו" (שם, נספח ח'). לפיכך, ביום 18.1.2004 (כ"ד בטבת התשס"ד) התייצבו הצדדים לפני בית הדין וחתמו על שטר בוררות (שם, נספח ט'), הקובע בין השאר כי נושא "מימוש פסק הדין בהחזרת השטח, פסק-דין ד' חשוון תשס"ב [21.10.2001], ב' שבט תשס"ג [5.1.2003] וכל הסכסוכים המסתעפים עם העניין הנ"ל" בין הצדדים יידונו לפני הרב בלוי, הרב הלברשטם והרב אולמן בבית הדין. עוד הוסכם כי הצדדים מתחייבים לקיים כל פסק-דין "אשר יצא מאתם בלי שום ערעור לשום בית משפט שבעולם כלל ועיקר", וכן הוסכם כי תוקפו של שטר הבוררות "לזמן בלתי מוגבל".