מעריב - הוצאת מודיעין בעמ ואח' נ' מן ואח'

החלטה

מונח בפני "גלגול שני'" של ההתדיינות בין נאמני מעריב לכונס הנכסים הרשמי, בעניין הדרך הראויה לחישוב שכר-טרחתם. במסגרת החלטתי הראשונה, קבעתי כי בהתאם לדין דהיום, בעל תפקיד רשאי לבקש שכר-חלוקה, מקום בו הוא עומד בדרישות התקנה הרלוונטית. עם זאת, לא ניתן לבודד חברה אחת מן הקבוצה, אשר לנושיה בוצעה חלוקה של כ-100%, ולגזור ממנה שכר-חלוקה. זאת, מקום בו המורכבות שבהליך חדלות הפירעון, שהוא-הוא ההצדקה לשיעורי השכר הגבוה יחסית לו זוכים בעלי התפקיד, כרוך בהסדר הנושים של הקבוצה כמכלול.לשון אחר; שכר-חלוקה, ששיעורו הוא פונקציה ישירה של מה שחולק לנושים (קרי, אחוז גבוה יותר ככל שהפירעון מתקרב ל-100%), יש לחשב בהתאם לשיעור שחולק בפועל לכל נושי הקבוצה. אי לכך, המשמעות הינה כי שיעור שכר-הטרחה לא יעמוד על כ-12%, אחוז השמור למקרים של פירעון מלא לכל הנושים, אלא על אחוז נמוך בהרבה המשקף את אחוז הפירעון הלא אופטימאלי שישולם בפועל למכלול הנושים, לרבות ובעיקר הנושים הרגילים.בעקבות החלטה זו, עותרים הנאמנים לחישוב מתוקן של שכר חלוקה; כונס הנכסים הרשמי, בזו הפעם, אינו מתנגד למבוקש באורח עקרוני, אלא עותר להפחתת שכר-ביניים שקיבלו הנאמנים בשלב מוקדם יותר; הנאמנים מתנגדים לכך, בטענה כי אין לפעול כך נוכח עבודתם הקשה והמאומצת, ואף נוכח העובדה כי לשיטתם, נוכח מה שצפוי להיות מחולק לנושים בעתיד, הרי ששני סכומי שכר-הביניים דלעיל, במצטבר, לא יעברו את הסף של מחצית השכר הסופי; זאת, תוך איזכור העובדה כי טרם קיבלו "תוספת מאמץ מיוחד".מכאן המחלוקת שבפני.

ראשית, ובטרם אגש להכרעה בגוף המחלוקת, אעיר כי חישובי שכר-טרחה נעשים בהתאם לדין, כפי שהוא קיים בעת שהבקשה מגיעה להכרעה, ולא ניתן לבססם על תחזיות כאלו ואחרות באמצעי התקשורת, ובאמירות פופוליסטיות שאין ביניהן לבין לשון החוק הקיים ולא כלום. במלוא הכבוד הראוי,שינוי חקיקה – אף אם הוא ראוי – דורש הליך מסודר ולעיתים מורכב, החורג בהרבה מטורי דעה וביקורת באמצעי התקשורת, או אף הצהרת כוונות כזו או אחרת. בית המשפט מחויב להוראות החוק בלבד, ואין עליו מורא אלא מוראו של החוק.

אני ערה לכך שנושא הסוב-יודיצה, ירד לתהום הנשייה, וחבל שכך.אכן, בעוד הרעיון הבסיסי העומד מאחורי שכר חלוקה הינו ראוי לכשעצמו – תגמול באחוזים שהוא פונקציה ישירה של שיעור הפירעון לנושים, הרי שבמצבים מסוימים יכולות להתקבל תוצאות מופרזות, אשר על בית המשפט להתערב בהן, לשם הגנה על אינטרס הנושים.

מצב דברים זה אינו מיוחד אך ורק לשכר-חלוקה, אלא עשוי להתרחש, ולעיתים אף ביתר שאת, גם במצבים בהם נפסק למשל שכר-ניהול (להפחתת שכר ניהול, שלא בשל התנהלות לקויה מצד בעל התפקיד, ראה למשל פש"ר 1739/02 בש"א 20241/02 בעניין נאמן פוייכטוונגר).

המקום והזמן ההולמים לעריכת התחשבנות שכזו, ובדיקת שיעור שכר-הטרחה ועמידתו בדרישות של מידתיות והגיון, הינה בדרך-כלל שכר-הטרחה הסופי, המשולם לאחר שכבר הוברר באורח סופי, או כמעט סופי, מה שולם לנושים, כמה זמן התארכו ההליכים, אילו מהלכים נשוא ההסדר הסתיימו בהצלחה ואילו שלא בהצלחה, וכיוצא באלו.מכאן אף הכלל, אשר אמנם מכיר באפשרות לשלם שכר-ביניים ולעיתים בסכום משמעותי ביותר, על חשבון שכר-הטרחה הסופי, אולם מגבילו לרף עליון של מחצית, לכל היותר, מהשכר הסופי המשוער. זאת, בין היתר אף נוכח אפשרות לשגיאה ולתרחישים בעייתיים יותר וצפויים פחות, ומתוך תובנה כי ראוי יותר לכל הצדדים – לרבות בעל התפקיד – כי נמצא במצב בו נפסק שכר נמוך מן המצופה, מאשר מצב בו בעל התפקיד נדרש להחזיר בעין שכר עודף שכבר ניטל כשכר-ביניים; ואי לכך, הכלל ההופך מחצית השכר הצפוי, למצער ל"כרית בטחון"; זאת, אף באורח שמהווה תמריץ לבעלי התפקיד להמשיך ולפעול באורח מיטבי ונמרץ לאורך כל תקופת מינויים, והדברים ידועים וברורים.

במקרה שבפני, קיימת בעייתיות בסיסית אחת לתשלום "שכר חלוקה" כבר בשלב זה, כאשר עסקינן במכלול הקבוצה. זאת, באשר טיבו של שכר-חלוקה, ואף אחד האיזונים המהותיים המאפשרים את קיומו ככזה, הינו כי שכר משולם לפי מה שחולק בפועל, וזאת למכלול של נושים, להבדיל מסוג נושים מסויים בלבד, כגון נושה מובטח. בנסיבות המקרה, אף בעלי התפקיד מודעים לבעייתיות במצב שבו תביעות החוב טרם נבדקו כולן, וספק אם שולמו סכומים מהותיים לנושים הרגילים או מחזיקי אגרות החוב. מכאן למעשה, ניסוחה של הבקשה – אף אם ביסודה היא מתבססת על תחשיב שמרני של חלוקה, כבקשת שכר-ביניים.

עד כאן, הרי שהדברים לכאורה נכונים והולמים את הדין;

טיבו של שכר-ביניים, שהוא אינו נקבע באורח שרירותי, אלא לפי אומדנות כאלו ואחרים, הנעשים בהתאם למה שצפוי להיות מחולק בשיטות קביעת שכר רלוונטיות למקרה. זאת כאמור, בכפוף לכלל המגביל את שכר הביניים, כולו, לרף עליון של מחצית השכר הצפוי בתיק כולו.

עיינתי עיין-היטב בתגובת הנאמנים, אולם במלוא הכבוד הראוי, ושמא בשל סד הזמנים אליו נקלע ההליך הנוכחי, אין זה ברור כלל ועיקר האם והכיצד, שילוב של שכר-ביניים שזהה לתחשיב מלא של מה שצפוי להיות מחולק לנושים לפי תחשיב "שמרני", בתוספת סך של כ-1.3 מיליון שכבר חולק (שהרי הנאמנים מתנגדים להפחתת הסכום דלעיל משכר הביניים הנוכחי), אכן אינו עולה בשום פנים ואופן על מחצית שכר-הטרחה הכולל הצפוי בתיק; שכן, אם סבורים הנאמנים כי קיים תרחיש סביר, ברמה גבוהה של ודאות, כי אחוזי החלוקה לנושים כמעט יוכפלו בעתיד, הרי שהדבר – שמא מפאת החיפזון – לא הובהר כדבעי. זאת ועוד; בלא להכריע כרגע בשאלת הזכאות לתוספת מאמץ מיוחד, תוספת המחושבת כאמור בסוף ההליך, תוך התחשבות אמנם אף במאמצי הנאמנים ובשעות הרבות שהשקיעו. אולם גם ובעיקר בשאלה האם הושגה תועלת חריגה לנושים בפועל, הרי ספק בעיני האם ניתן להתייחס, כבר עתה, לתוספת מאמץ מיוחד, בוודאי תוספת בשיעור ניכר, כחלק ממכלול השכר לצורך מיקום "רף המחצית" שלא ניתן לשלם מעליו שכר ביניים.

ודאי אין מקום להתייחסות הנאמנים, משל הדבר מובן מאליו, כי תשלום תוספת מאמץ מיוחד, הינה דבר מובן מאליו וכאילו עובדה שאינה צריכה הוכחה. תשלום תוספת מאמץ מיוחד דווקא בתיקים "גדולים" כאשר שכר הטרחה גבוה ממילא אינה מוצדקת, באשר הדבר בא על חשבון הנושים.עוד פחות מכך, במלוא הכבוד הראוי, ניתן להתייחס כך להחזר הוצאות. אין ספק, כי בעלי התפקיד זכאים להחזר הוצאות, לפי המקובל והנהוג בתיקים שכאלו, באישור כונס הנכסים הרשמי ולאחר הצגת האסמכתאות הרגילות הנדרשות לשם כך. אולם, החזר הוצאות אינו חלק משכר הטרחה, מחושב בנפרד, ובוודאי שאלת קבלתו או אי קבלתו בשלב זה (ולכאורה, אין מניעה כי בתיק שמתארך על-פני זמן תוגש בקשה בעניין זה), כדי להשפיע על שיעור שכר-הביניים, או האם יופחת ממנו שיעורו של שכר ביניים קודם שכבר שולם.

עם זאת יודגש כי בדיקת כל נושא בדיקת ההוצאות ומספר השעות שהושקע הוא עניין לכונס הנכסים הרשמי, ולא לבית המשפט. בית המשפט אינו מחזיק בכלים לבדוק את הדברים ובודאי שלא בכל תיק ותיק. אין ספק כי בדיוק לשם כך, כונס הנכסים הרשמי, הממונה "בחיי היום יום" על פעולתם של בעלי התפקיד הוא מי שצריך לערוך את הבדיקה, ובית המשפט צריך ברוב המקרים לסמוך על בדיקתו.

המסקנה מן האמור לעיל, כי לא אוכל להיעתר לבקשת הנאמנים להתעלם משכר-הביניים שכבר שולם, תהא דרך חישוב שכר הביניים כאשר תהא. אי לכך, שקלתי מה ראוי לפסוק בשלב זה, ומתוך התחשבות במה שכבר שולם מחד גיסא, ובעובדה כי כלל לא ברור, מה יהיה אחוז החלוקה וכיצד יחושב השכר הסופי בעתיד, מאידך גיסא.בנסיבות אלו, בהם אנו עוסקים ממילא באומדנות לא מדויקים, בהתאם למה שנראה צודק ונכון, ומאזן בין הנאמנים לבין הנושים בנסיבות המקרה, דומה כי הפתרון הראוי הינו לאשר לנאמנים את אותו סך בן 839,951 ₪ אשר כונס הנכסים הרשמי הסכים לשלמו ממילא, במסגרת "גלגולה" הראשון של הבקשה. אכן, אותו סכום חושב לא על דרך שכר חלוקה, אלא על-דרך שכר-מימוש דווקא. אלא שכאמור, בשלב זה ממילא אין עסקינן בשכר חלוקה ממש, אלא בשכר ביניים שהוא אומדנה הנערכת אגב התחשבות ובחינת דרכי תשלום אפשריות. תשלום סכום זה כשכר-ביניים, להבדיל מסך 1.9 מיליון ₪ שהתבקש על-ידי הנאמנים, דומה כי יהווה איזון נכון וראוי בין הצדדים, תוך התחשבות במה שכבר שולם קודם לכן. זאת, כאשר בסופם של ההליכים כולם, רק לאחר שיתברר הסכום המדויק המגיע כשכר חלוקה (או בהתאם לכל דרך אחרת שתבחר, לפי הדין שיחול באותה עת), ניתן יהיה על-נקלה, במידת הצורך, הן להשלים את הסכום אם ימצא כנופל מן המגיע לנאמנים, והן להכריע האם בכלל יש לפסוק, ומה שיעורה של תוספת המאמץ המיוחד, ככל שתתבקש באותו שלב, בהתאם למכלול תוצאות הליך ההבראה של קבוצת מעריב; וכך אני מחליטה.

בנסיבות המקרה, ובהתאם לדין החל, אין מניעה מאישור אגרת ההשגחה לכונס הרשמי, כמבוקש. נוכח טיב הבקשה והחלטתי, לא מצאתי מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות.

ניתנה היום, י' כסלו תשע"ד, 13 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.