מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' פאואר לוק מוצרי בטחון בע"מ

החלטה

בפני התנגדות לביצוע תביעה בסכום קצוב, בסכום של 14,448 ₪ בהסתמך על הזמנת עבודה של המבקשת מהמשיבה.

ההתנגדות הוגשה במועדה וביום 23.5.11 כב' הרשמת כפיר מירב הורתה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל בתיק 01-35764-11-6 , עד למתן החלטה בהתנגדות.

עובדות והליכים רלבנטיים

המבקשת הינה חברה אשר התקשרה עם המשיבה לשם פרסום מודעות בעיתונים שבהוצאתה. לצורך כך, הועברו למשיבה המחאות מטעם המבקשת.

המבקשת לא שילמה את מלוא הסכום בעבור המודעות שביקשה לפרסם.

טענות המבקשת

לטענת מנהלה ובעליה של המבקשת, מר ללו דוד, המבקשת פנתה מספר פעמים למשיבה בטענה כי ישנן טעויות במודעות שביקשה המבקשת לפרסם. המשיבה הבטיחה כי טעויות אלה לא יחזרו על עצמן ובשלב זה, 4 ההמחאות הראשונות שנמסרו למשיבה נפרעו.

לאחר שהטעויות בפרסום חזרו ונשנו, ביקשה המבקשת מסוכנת המשיבה, הגב' הודיה נוף (להלן: "הסוכנת"), להפסיק את ההתקשרות ביניהם ואת הפרסום. לטענת המבקשת, הסוכנת הודיעה למבקשת כי תקבל את יתר המחאותיה בחזרה.

לטענת המבקשת, הוסכם עם המשיבה כי בטרם כל פרסום, המבקשת תאשר בכתב את פרסום המודעה וכי ללא אישור כאמור, לא תפורסם המודעה. המבקשת טוענת כי בניגוד למסוכם, המשיבה פרסמה מספר פרסומים מבלי לבקש את אישור המבקשת לפני כן. בעקבות זאת, סוכם עם הסוכנת כי העסקה תבוטל וההמחאות שנמסרו למשיבה תוחזרנה.

עוד מוסיפה המבקשת, כי שתי תביעות תלויות ועומדות כנגדה בגין אותה העילה שבגינן נפתחו תיקי הוצאה לפועל- האחת, התביעה דנן, על סכום קצוב. השנייה, תביעה שהוגשה בהוצאה לפועל לביצוע עשר המחאות שניתנו למשיבה כאמור (תיק מס' 01-23438-11-1).

המבקשת בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמה טענה לגופו של עניין בנוגע לנספחי התביעה. לטענתה, נספחי התביעה שצורפו אינם משקפים נכונה את המצב. כך למשל, טוענת כי החשבוניות שצורפו כנספחים א' ו-ב' לתביעה הוצאו ע"י המשיבה ללא כל הזמנת עבודה וללא כל הסכמה לפרסום.

המסגרת הנורמטיבית

בית המשפט העליון סיכם את ההלכה הפסוקה הנוהגת ב-ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 9.12.09), וכך אמר:

התביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני הנתבע "משוכה" דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. הואיל ומשוכה זו מפרה את האיזון הדיוני בין התובע לנתבע, הבקשה למתן רשות להתגונן תידחה רק כאשר ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו: ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ (טרם פורסם, 6.3.2008); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית 1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 309 (מהדורה תשיעית 2007)). בפסיקה הענפה שנתגבשה במהלך השנים, נקבע כי עול ההוכחה המוטל על המבקש להתגונן הינו קל: "בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה..." (ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 (1992)). הנתבע יקבל רשות להתגונן גם אם הסתפק בהעלאת טענה בעל-פה שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב (ע"א 390/59 רוז'ינסקי נ' וייט, פ"ד יג(3) 2149 (1959)). החובה המוטלת על הנתבע, במסגרת הבקשה, הינה לאשר את טענותיו בתצהיר. משעשה כן, "עומדות, איפוא, טענות ההגנה בחזקת אמת, ובית המשפט שואל את עצמו: בהנחה שהגנת הנתבע אמת היא היכול הנתבע לזכות במשפט? אם התשובה על כך היא 'כן' נותנים לנתבע רשות להתגונן". זאת ועוד, "בדונו בבקשה למתן רשות להתגונן, אין השופט, או הרשם, רשאי לקבוע עובדות, כדרך שעובדות נקבעות בתצהיר לצורך הליכי ביניים. לא זו מטרתו של סדר הדין המקוצר. אין השופט רשאי, בשלב זה לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון". נובע מכך, "כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר – אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן" (זוסמן, 654-677 והאסמכתאות שם; והשוו לע"א 527/07 נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ (טרם פורסם, 18.2.08) (להלן – עניין נחום) ולע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, 25.11.93) (להלן – עניין פטלז'אן).

חרף כללים מקלים אלה, שנועדו למנוע נעילת שער בפני מי שהגנה אפשרית בפיו, נקבע כי "לא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא 'הגנת בדים'..." (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722 (1988)). לעניין זה, הכלל הוא כי טענת הגנה שבתצהיר המתבדית מניה וביה, בין אם עקב חקירתו הנגדית של הנתבע ובין אם על יסוד החומר שהובא בפני בית המשפט, לא תשמש עילה למתן רשות להתגונן (עניין פטלז'אן; זוסמן, 676). 

בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06 סילבר נ' אטלי (טרם פורסם, 18.11.08) (להלן – עניין סילבר); ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (טרם פורסם, 18.6.08) (להלן – עניין סלימאן)). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן: "זכות זו, ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי"; לכן נקבע כי "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (טרם פורסם, 15.6.09), פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה (להלן – עניין ששון)).

במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין מתן הרשות להתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה (עניין נחום); או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (עניין ששון, פסקה ה' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין).

ויש להזכיר גם את ההלכה הכללית, לפיה "אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענת ההגנה שלו" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41 (2004)) ולפיה "לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו" (ע"א 13/80 הסמינר למורות ובית-ספר מקצועי בית רבקה נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד ל (1) 267 (1982); ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב (1) 721 (1988)).

מן הכלל אל הפרט