ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 26.9.06 לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
1. כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, על-פי סעיף 329(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977(להלן: החוק); נהיגת רכב בפזיזות, על-פי סעיף 338(1) לחוק; הפקרה לאחר פגיעה, על-פי סעיף 64א(ב)+40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); סטייה מנתיב נסיעה, לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות); איסור נסיעה אחורנית, לפי תקנה 45(1) לתקנות בצירוף סעיף 38(2)(3) לפקודה.
2. על-פי עובדות כתב האישום, בשעות הערב המאוחרות ביום 31.8.06, נסע העורר, גבר בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, בסמוך לתחנת האוטובוס במגדל העמק ועצר את רכבו לצד קטינה (להלן: המתלוננת) שעמדה בסמוך לתחנה וביקשה לעצור "טרמפ" ביחד עם חברתה שישבה בתחנה (להלן: החברה). משדחתה המתלוננת את הצעתו של העורר לטרמפ, החל העורר מפציר בה, ומשעמדה זו במריה, יצא העורר מן הרכב והמשיך בניסיונות השכנוע, הפעם כלפי החברה. במסגרת ניסיונות אלה התיישב העורר ליד החברה והחל לשוחח עמה על קשריה עם גברים אחרים. משביקשה החברה כי יניח לה, פרץ ויכוח בין השנים שלווה בקללות הדדיות. בשלב זה עצר רכב נוסף בצד התחנה ומשביקשו נוסעיו לדעת כיצד להגיע לשוק, השיב העורר: "הנה שוק, שתי זונות במבצע". מיד לאחר מכן נכנס העורר בחזרה לרכבו, ומשהחלה המתלוננת, שנעלבה מדבריו של העורר, לקלל את העורר בחזרה, עצר זה את רכבו והחל נוסע לאחור במהירות לעבר המדרכה שבה עמדה המתלוננת, ופגע במתלוננת באמצעות רכבו. כתוצאה מן הפגיעה נפגעה המתלוננת ברגלה, נפלה והחלה לבכות. בראותו זאת, נמלט העורר מן המקום מבלי להושיט למתלוננת כל סיוע.
3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 26.9.06 נענה בית המשפט המחוזי בנצרת לבקשה זו והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי נימק החלטתו זו בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, בכך שהמעשה המיוחס לעורר מלמד על מסוכנותו של העורר ומקים לפיכך, עילת מעצר, וכן בהיעדרה של חלופת מעצר שתנטרל מסוכנות זו.
4. הודעת הערר אשר הגיש העורר לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי מושתתת על שלושה אדנים: ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר. לגבי שאלת הראיות לכאורה, טוען העורר, כי ראיות אלו לוקות בפגמים רבים, בכלל זאת, אי עריכת עימות בין המתלוננת לעורר או בין העורר לחברה, אי עריכת מסדר זיהוי לזיהויו של העורר, ותחת זאת הסתפקות בזיהויו של העורר "אחד על אחד" דרך חלון צדדי, היעדרם של סימני פגיעה על רכבו של העורר וכן אי קיומה של בדיקה מעמיקה, כך לטענת העורר, של גרסת האליבי שמסר. לגבי שאלת קיומה של עילת מעצר טוען העורר, כי בהיעדר כוונה מיוחדת לביצוע העבירה, לא מתקיימים תנאיו של סעיף 329 לחוק בנסיבות העבירה שבוצעה על ידי העורר, ומשכך לא קיימת עילת מעצר נגדו. לגבי קיומה של חלופת מעצר גורס העורר, כי גם אם קיימות ראיות לכאורה וקיימת עילת מעצר, יש לבדוק קיומה של חלופת מעצר, דבר שלטענתו, לא נעשה ברצינות הראויה על ידי בית המשפט קמא. אבחן עתה בנפרד כל אחד מן האדנים.
5. העורר כופר בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. לדידו, ראיות אלו לוקות בפגמים רבים והשגתן לוותה במחדלים מסוגים שונים.
קבוצת הטענות הראשונה של העורר נוגעת למה שהוא מכנה בעררו "בעיית הזיהוי ומחדלי החקירה" ובמסגרתה טוען העורר כי הסתפקות המשטרה בכך שהמתלוננת זיהתה את העורר "אחד על אחד" דרך חלון צדדי, זאת תחת עריכת מסדר זיהוי חי, או מסדר תמונות, מקנה לזיהוי זה משקל אפסי. ואמנם, אין בנמצא הסבר מדוע לא בוצע לכל הפחות מסדר תמונות אשר היה מעניק משמעות כלשהי לשאלת זיהויו של העורר מבין קבוצת אנשים, ולא היה מאלץ את המתלוננת להתבונן בעורר, שממנו לפי טענתה היא חוששת. המדינה אינה מכחישה כי פעולת חקירה זו לא בוצעה כנדרש אך גורסת כי העדה זיהתה את המשיב מיד ולדברי המתלוננת בעדותה "במאה אחוז". נראה כי יש טעם בטענת העורר בסוגיה זו, ועל פניו נראה כי יש באי עריכתו של מסדר זיהוי ולו באמצעות תמונות, כדי להחליש את משקלה הלכאורי של ראיה זו.
העורר מוסיף וטוען כנגד הזיהוי הלקוי של המתלוננת ושל החברה וטוען כי הפרטים שנמסרו במסגרת זיהוי זה לא היו ייחודיים. עוד טוען העורר כי לא הונחה כל תשתית ראייתית ולו בסיסית, אשר תצביע על הנסיבות שבמסגרתן מכירה החברה את העורר. בחינת התשתית הראייתית הקיימת, ובכלל זה חקירות העדים במשטרה, מלמדת כי החברה מסרה כבר בהזדמנות הראשונה את תיאור המשיב ואיזור מגוריו, וכן כי בהיותם גרים בשכנות, קיימת ביניהם היכרות קודמת ולכן יכולה היא לזהותו בוודאות. לא זו אף זו, מחומר הראיות עולה כי החברה הובילה את אחד השוטרים לדירתו של המשיב, שם פתחה להם את הדלת אשת המשיב, שזהותה אומתה באמצעות פלטי משפחה. בנוסף, ובניגוד לטענת העורר כי לא זוהה על פי פרטים ייחודיים, ציינה החברה בעדותה, בנוסף להיותו של העורר קירח, גם את ציפורנו הארוכה של העורר בזרת כף ידו. שני התיאורים אומתו במזכרים על ידי גורמי המשטרה. לאור הדברים האלה, נראה על פניו, כי אין לומר כי זיהויו של העורר על-ידי החברה לא כלל פרטים ייחודיים ותחת זאת ניתן לומר בזהירות הדרושה, כי קיימות ראיות לכאורה להיכרות מוקדמת של החברה עם המשיב, דבר המחזק את משקל זיהויו של העורר על ידה.
העורר מוסיף ומציין, כי הרכב הפוגע, זוהה על ידי שני עדי ראייה כמכונית מדגם דייהו, בעוד שאין חולק שהרכב, שבו נהג העורר, והשייך לחברו חיים זילברמן, הוא מדגם דייהטסו. עוד מוסיף העורר כי רכבו נבדק על ידי אחד מאנשי המשטרה, וכשם שעולה מן המזכר שכתב, לא נמצאו על גבי הרכב פגיעות פח חדשות. לבסוף קובל העורר על כך שלא זומן לזירה מומחה לתאונות דרכים אשר יבדוק האם ישנם סימני בלימה או סימנים אחרים על גבי הרכב. על פניו, נראה כי אין בזיהוי השגוי של הרכב כדי להחליש את משקל הראיות הלכאוריות בתיק, שכן זיהוי הרכב בוצע על ידי עדי ראייה בשעת לילה ובזמן שהרכב היה בנסיעה ומכאן שטעות בזיהוי דגם הרכב הינה סבירה בנסיבות העניין. על פניו, אין לדעתי גם לייחס להיעדרן של פגיעות פח חדשות ברכב משקל ראייתי רב, משאף לפי דברי המתלוננת, דובר בפגיעת המכונית במדרכה ואז ברגלה של המתלוננת, דבר שאין בו בהכרח כדי להותיר סימנים בולטים על גבי הרכב הפוגע. אמנם ייתכן כי צודק העורר בטענתו כי היה על המשטרה לזמן לזירה מומחה לתאונות דרכים אשר היה עשוי להבהיר נקודות מסוימות הקשורות במחלוקת העובדתית סביב זיהוי כלי הרכב הפוגע, לרבות סימני בלימה, פגיעות פח נסתרות וכד', אך איני סבורה כי בכך יש לפגוע בתשתית הראייתית באופן כזה שייקבע כי אין בנמצא ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר.
לסיכום קבוצת טענות זו, קובעת אני כי למרות שנראה שיש ליתן משקל מועט לזיהוי שנעשה על-ידי המתלוננת, ישנן ראיות זיהוי נוספות אשר מקימות תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האשמה.
טענתו המרכזית השנייה של העורר סובבת סביב אי קיומה של בדיקה מעמיקה, כך לטענת העורר, של גרסת האליבי שמסר. במסגרת טענת האליבי, טען העורר כי בשעות הרלוונטיות למעשה המיוחס לו, הוא שוחח יחד עם חיים זילברמן, עם שתי נערות. לפי עדותו של חיים זילברמן במשטרה, נוהג זה לתת את רכבו לעורר בכל עת ולעורר מפתח משל עצמו לרכב. ביום האירוע, מן השעה 17:00 ועד השעה 23:26 לא בדק חיים, על פי עדותו, מה קורה עם הרכב. לפי עדותה של המתלוננת, התרחש האירוע נשוא דיון זה בשעה 23:06 בערב, קרי במהלך אותן שעות שבהן היה הרכב חופשי לשימוש המשיב. חיים זילברמן אמנם אינו סותר את טענת העורר, כי נפגש עמו באותו הערב, אך הוא מציין כי פגישה זו התקיימה רק לאחר 23:26, שעה שאותה הוא מציין על פי בדיקת השיחות הנכנסות למכשיר הפלאפון אשר ברשותו. בעדות זו יש כדי לסתור לכאורה את טענת האליבי של העורר. בנוסף, כשנשאל העורר בחקירתו היכן היה בשעת האירוע, ביקש העורר לשמור על זכות השתיקה וסירב לענות לשאלת החוקר.
לסיכום, בחינת מכלול הראיות בתיק זה מעלה לדעתי כי כשם שקבע בית המשפט המחוזי, בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי לכאורי להוכחת אשמת הנאשם. בשלב זה, אין בית המשפט קובע ממצאים מרשיעים או מזכים ואין הוא עוסק בבחינת מהימנותן או משקלן של הראיות, אלא מעריך אך את סיכויי ההרשעה בשים לב לערכן הגולמי של הראיות שבפניו. ערה אני לפגמים הקיימים בחומר החקירה, ועם זאת, כמכלול, אין בפגמים אלה כדי לשלול מהראיות את אופיין הלכאורי, ולפיכך אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן של הראיות כ"ראיות לכאורה להוכחת האשמה" (ר' למשל בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2), 133 ,עמ' 146-149 ( 1996) ).
6. העורר מוסיף וכופר בקיומה של עילת מעצר בעניינו, מכוח חזקת המסוכנות שבסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). לדידו, יסודותיה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה על-פי סעיף 329 לחוק, אשר מיוחסת לעורר, אינם מתקיימים במקרה זה בהיעדר כוונה מיוחדת, והסעיף החמור ביותר אשר ניתן להאשים בו את העורר הוא סעיף 380 העוסק בגרימת חבלה ממשית ואינו מקים עילת מעצר. אין בדעתי לקבל את טענת העורר בעניין זה. בין אם מתקיימים בעניין זה יסודותיו של סעיף 329 לחוק, ובין אם רק יסודותיו של סעיף 380 לחוק, סבורה אני כי ניתן ללמוד על מסוכנתו של העורר על רקע נסיבות ביצוע העבירה, על רקע עברו הפלילי ועל רקע העובדה כי המעשה בוצע על ידו כאשר נגד העורר תלוי ועומד מאסר על תנאי. על-פי הנטען בכתב האישום, נסע העורר אחורנית לכיוונה של המתלוננת אשר עמדה על המדרכה בכוונה לגרום לה לחבלה חמורה, נכות או מום. התעודה הרפואית ממרכז רפואי העמק, המתארת את החבלות שנגרמו למתלוננת, מלמדת על תוצאותיה של נסיעה זו. מיד לאחר הפגיעה במתלוננת נמלט הנאשם מן המקום בלא להושיט עזרה. התנהגותו זו של העורר מלמדת על מסוכנתו של העורר למתלוננת ולחברתה בפרט ולציבור בכלל. בנוסף, משהעורר והמתלוננת גרים באותו יישוב והעורר אף גר בשכנות לחברתה של המתלוננת, מעלה תלונתה של המתלוננת למשטרה כנגד העורר במקרה זה, בשים לב להתנהגות האלימה המיוחסת לעורר בעבר, חשש כי העורר עשוי לפגוע בשתיים או לשבש הליכי משפט. בנוסף, מהחומר שבפני עולה כי המתלוננת חוששת מפניו של העורר, ומטעם זה אף סירבה זו לערוך מסדר זיהוי חי . מכאן, שלצד החשש מפני פגיעה פיסית של העורר במתלוננת, קיים חשש לפגיעה בשלומה הנפשי של המתלוננת ואולי אף של חברתה, במקרה שהמשיב ישוחרר. חשש ממשי לפגיעה פיסית נוספת בקורבן העבירה, מצדיק החזקתו של נאשם במעצר, ואין לדעתי להחיל דין שונה על פגיעה נפשית (ר' בש"פ 3609/03 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 805; בש"פ 5566/05 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2005(2), 3434). לבסוף, למשיב עבר פלילי הכולל עבירות סמים, רכוש ואלימות, לרבות עונש מאסר על תנאי תלוי ועומד בגין עבירות של נהיגה פוחזת של רכב, ובהיותו בגילופין, של העלבת עובד ציבור ושל היזק לרכוש בזדון, תנועה ואלימות, וגם בכך יש כדי ללמד על מסוכנות לציבור ולמתלוננת.
7. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כי אין בנמצא חלופת מעצר אשר תנטרל את מסוכנותו של העורר. לטענת העורר, בית המשפט קמא "לא בדק ברצינות הראויה (...) חלופת מעצר שתשיג את מטרת המעצר בדרך הפוגעת פחות בזכויותיו של העורר". הלכה פסוקה היא כי בית המשפט מורה על מעצרו עד תום ההליכים של נאשם רק במקרים חריגים (ר' דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589 (1995)). בנסיבות המקרה דנן, נראה כי לא יהיה בחלופת מעצר בביתו של העורר כדי לאיין את מסוכנותו, בהינתן שהעורר והמתלוננת מתגוררים באותה העיר, לאור חששה הרב של המתלוננת מן העורר ולאור חומרת מעשיו. בנוסף, לאור פחדה של המתלוננת מן העורר, עלול שחרורו של העורר לחלופת מעצר להניא את העוררת מלהעיד בבית המשפט נגדו או להשפיע על תוכן עדותה בבית, בין אם עקב צעד אקטיבי מצדו של העורר ובין אם עקב השפעתו הפסיכולוגית של השחרור עצמו על נכונותה של המתלוננת להעיד. תוצאה זו עשויה לשחק לידיו של העורר והיא עשויה להביא לשיבוש הליכי המשפט המתנהלים נגדו.
8. מטעמים אלה, דוחה אני את הערר. עם זאת, לאחר עדותה של המתלוננת בבית המשפט המחוזי יוכל העורר להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים ובית המשפט ידון בבקשה זו, ככל שתוגש, לאחר שיונח בפניו תסקיר שירות המבחן שיבחן את שאלת מסוכנותו של העורר כמו גם את היתכנותן של חלופות מעצר.
ניתנה היום, י"ז בתשרי תשס"ז (9.10.06).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עכ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il