מעין נ' משרד החינוך התרבות והספורט

פסק דין

התובע, מורה למחול, שימש בשנים 2009-2011 כמורה לריקוד בבית הספר היסודי "המאוחד" בירוחם [להלן: "בית הספר"]. הוא הועסק כעובד מטעם המתנ"ס וקרן קרב למעורבות חברתית.

בסוף כל שנת לימודים, ובמסגרת הכנתו של התובע את התלמידים למופע הסיום, הוא סיפק תלבושות למופע.

עניינה של תביעה זו, שהגיש התובע, באבדנן של חלק מהתלבושות בסיומו של המופע האחרון, שהיה בסוף שנה"ל תשע"ב.

לטענת התובע, התלבושות סופקו כל שנה למרות שלא היה מחוייב לכך, והוא סיפק את התלבושות מרכושו הפרטי או באמצעות השאלה מלהקות אחרות עימן הוא עובד. לא היתה כל מחלוקת כי התלבושות סופקו על ידי התובע לבית הספר ללא כל תמורה, ובהשאלה. לא היתה מחלוקת כי בשנתיים הראשונות הושבו התלבושות לתובע בפתיחת שנה"ל העוקבת.

הנתבע, טען בכתב ההגנה כי "התובע בחר להשאיל לילדים בטרם מופע זה תלבושות מיוחדות לקטע הריקוד... מיוזמתו האישית של התובע, שרצה כי התלמידים יראו טוב על הבמה ויופיעו באופן מקצועי יותר".

לטענת הנתבע, התלמידים אכן הופיעו במופע הסיום עם התלבושות שקיבלו מהתובע אך התובע לא טרח להגיע למופע כדי לאסוף את מטלטליו וגם לא טרח לעדכן את בית הספר בדבר השאלת התלבושות והוא עשה זאת ישירות מול התלמידים.

גרסה זו של הנתבע, בכתב הגנתו, אינה מהימנה והיא מעידה על "היתממות" שראוי היה מהנתבע המיוחד [כמשרד החינוך] שלא היתה מוצגת ככזו.

לדיון בבית המשפט התייצבו הגב' רויטל ברקאי, מנהלת בית הספר, והגב' גאולה אבוקרט, סגנית מנהלת בית הספר.

הגב' אבוקרט אישרה כי התובע עבד עם בית הספר. היא אישרה כי גם בשנים הקודמות לא הופיע התובע למופע הסיום וכי הגיע לאחר מכן לאסוף את התלבושות [פרוט' עמ' 1 ש' 22 ואילך].

מנהלת בית הספר אישרה כי בית הספר קיבל ברצון את העובדה שהתובע הביא תלבושות למופע הסיום.

סבורני, כי התובע עמד בנטל להוכיח שמסר את התלבושות לבית הספר. אינני מקבל כי מסר את התלבושות לילדים ישירות. בית הספר ידע כי התובע מביא תלבושות, כפי שגם נעשה בשנתיים קודם לכן, וגם ידע שהתובע אינו מגיע לאסוף את התלבושות ביום המופע, אלא רק לאחר מכן.

בהקשר זה, אין לקבל טענת הנתבע כאילו בית הספר לא ביקש את התלבושות. גם אם הדברים נכונים באופן פורמלי, הרי שבית הספר ידע כי זו דרכו של התובע ללמד והכין את התלמידים למופע ועוד ידע בית הספר כי התלמידים אינם מופיעים על בגדים של בית הספר אלא של התובע עצמו. בית הספר אפשר זאת, והוא קיבל גם טובת הנאה מכך. משכך, אין לקבל גם טענת בית הספר כי הוא לכל היותר בגדר "שומר חינם".

נוכח שבית הספר קיבל טובת הנאה בגין התלבושות [הנאתם של הילדים ושל צופי המופע], כי אז יש לקבוע שבית הספר היה בגדר "שואל" לתלבושות שהופקדו בידיו, זאת כאמור בסעיף 1(ד) לחוק השומרים, תשכ"ז – 1967 [להלן: "חוק השומרים"]:

"השומר נכס כדי להשתמש בו או ליהנות ממנו בלי ליתן תמורה, הוא שואל."

אציין, כי גם אם הבאת התלבושות היתה ביוזמתו של התובע, הרי שאת היחסים שבין התובע לנתבע יש להגדיר כיחסי שאילה, שכן בית הספר קיבל זאת ואף התייחס לדברים כשאילת התלבושות.

לגבי שואל שכזה, נקבע בסעיף 2(ג) לחוק השומרים כי –

"שואל אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, יהיו גורמיהם אשר יהיו, ובלבד שאחריותו לא תהיה חמורה משל מחזיק בנכס שלא כדין.

ודוק: אין מדובר בעניינינו בשואל מכוח חוק השכירות והשאילה, תשל"א – 1971 שכן מלכתחילה לא התכוונו הצדדים לקבוע ביניהם זכויות קניין כלשהם לבית הספר, באותן תלבושות. כל תכלית ההסכמה שבין הצדדים היה שהילדים יעשו שימוש בתלבושות וישיבו אותן לאחר השימוש לתובע, תוך שלמעשה בית הספר מחוייב בשמירה עליהן, כפי שנעשה בשנים הקודמות.

אחריותו של השואל, מכוח חוק השומרים, היא החמורה ביותר מבין כל סוגי השומרים, והיא מגיעה כמעט כדי אחריות מוחלטת [ש. רנר, חוק השומרים, פירוש לחוקי החוזים, תשנ"ח – 1998, בעמ' 164].