תא"מ
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
19385-06-12
10/09/2013
|
בפני השופט:
נאוה ברוורמן
|
- נגד - |
התובע:
מסיעי כל גיל בע"מ
|
הנתבע:
1. הראל חברה לביטוח בע"מ 2. זבולון אלאלוף
|
פסק-דין |
פסק דין
מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.
רקע:
ביום 23.02.2011, בבני ברק, ארעה תאונת דרכים בין מיניבוס ההסעות של התובעת (להלן: "המיניבוס") לבין רכב הנתבעים (להלן: "התאונה").
אין חולק כי התרחשה התאונה בין שני כלי הרכב, אך יש חולק באשר לנסיבות קרות התאונה והאחריות בגינה, הגם שכל צד טוען כי הנהג השני הוא זה שברח ממקום התאונה.
העיד בפני עת/1 שהינו נהג המיניבוס מטעם התובעת עת/1 (להלן: "עת/1"), כמו כן העיד נתבע 2 (להלן: "נתבע 2") שהינו נהג הרכב המבוטח אצל הנתבעת 1 (להלן: "רכב הנתבעת").
עיקר טענות הצדדים:
לטענת ב"כ התובעת, נתבע 2 עבר אי תנועה, בלט בכביש וכתוצאה מכך אירעה התאונה. הנתבע 2 הוא זה שברח ממקום התאונה, כמו כן לו היתה גרסת נתבע 2 נכונה, לא היו לתובעת את פרטי הרכב של הנתבעים ולא היתה פונה מלכתחילה לבעלי רכב הנתבעים.
לגישת ב"כ התובעת העובדה שעת/1 לא היה מודע לקרות התאונה, מאששת את גרסתו. לפיכך, ראוי לקבל את התביעה במלואה ולחייב את הנתבעים בהוצאות.
לטענת ב"כ הנתבעים, עת/1 לא ידע בזמן אמת על התרחשות התאונה והתביעה לא היתה באה לעולם אלמלא נתבע 2 רדף אחרי רכב התובעת, פנה למשטרה והתלונן על "פגע וברח". לגישתו, גרסתו של עת/1 מושתת על השערות ומתבססת על גרסתו של נתבע 2.
ב"כ הנתבעים הדגיש שמהות הנזק לרכב התובעת – שפשוף, להבדיל מפגיעה "מעיכה", תומכת בגרסתו של נתבע 2.
דיון והכרעה:
השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה, דהיינו האם נתבע 2 פגע במיניבוס, או האם נהג המינויבוס, תוך כדי תימרון גרם לתאונה.
כבר כאן ייאמר - לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי כי דין התביעה להידחות.
ובמה דברים אמורים:
על מנת לסבר את האוזן על קצה המזלג, במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.
על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.
הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, גרסה אחת מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו.
ומן הכלל אל הפרט:
עת/1 העיד כי נסע ברחוב השומר בבני ברק, ושפתאום הרגיש חבטה בחלק האחורי של הרכב. לפיכך, הסתכל במראה והבחין ברכב הנתבעים. באותה נשימה ציין כי לא הרגיש בדבר, ושילדי ההסעה במיניבוס צעקו "תאונה", אולם הוא התעלם מכך, לא ייחס לכך חשיבות, וסבר שאין מדובר בתאונה.